תארו לעצמכם שאתם צריכים להיפרד ממנהיג או ממורה אהוב שליווה אתכם המון שנים ודאג לכם לכל דבר. בטח הייתם מרגישים קצת חשש ודאגה לקראת העתיד. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל ביומו האחרון של משה רבנו. משה עומד מול העם, והמטרה העיקרית שלו היא לא רק להיפרד, אלא בעיקר לנחם אותם ולהרגיע את הפחדים שלהם לקראת הכניסה לארץ ישראל.
משה אומר להם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם. למה הוא מוסיף את המילה הַיּוֹם? משה מגלה להם שבדיוק באותו יום מלאו לו מאה ועשרים שנה. הוא נולד בתאריך שבעה באדר, וזה גם התאריך שבו הוא מסיים את תפקידו בעולם. מכך אנחנו לומדים שה' משלים את שנותיהם של הצדיקים מיום ליום, ומעניק להם חיים מלאים שנוצלו עד הרגע האחרון.
לאחר מכן משה אומר לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. משה לא מתכוון שאין לו כוח גופני ללכת או לצאת למלחמה, אלא שאין לו יותר רשות להנהיג. הגיע הזמן להעביר את תפקיד ההנהגה ליהושע תלמידו, ולכן הוא כבר לא יכול לשמש כמנהיג שלהם.
כדי שלא יפתחו תקוות שווא שאולי בכל זאת יצטרף אליהם, משה מזכיר להם שוַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' גזר עליו לא להיכנס לארץ, ולכן הוא חייב להישאר מאחור. אבל מיד הוא גם נוסך בהם ביטחון ומרגיע אותם: אמנם המנהיג שלהם לא יעבור איתם את נהר הירדן, אבל אין להם ממה לפחד. ה' בעצמו הוא זה שיעבור לפניהם, ישמור עליהם וינהיג אותם בבטחה אל תוך הארץ החדשה.