דברים, פרק ל״א, פסוק ב׳

משה נושא דברי פרידה שנועדו לנחם את העם ולהבטיח שההשגחה תמשיך ללוותם, ומציין כי בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, בדיוק ביום הולדתו, שכן ה' משלים את שנות הצדיקים. הוא מכריז כי לֹא־אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, כלומר להתנועע בזריזות, לצאת למלחמה ולשאת בעול ההנהגה. מגבלה זו נובעת מהיחלשות כוחותיו הטבעיים, או מכך שניטלה ממנו רשות ההנהגה ונסתתמו ממנו מעיינות החכמה בחסד אלוהי, כדי שיעביר את התפקיד ליהושע בשלווה וללא צער. כנימוק למצבו או כתוספת עליו, משה מזכיר את הגזירה ולפיה וַיהֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. מטרת הדברים היא למנוע תקוות שווא, אך בד בבד לנסוך בעם ביטחון שה' עצמו יעבור לפניהם וינהיג אותם.