רגעיו האחרונים של מנהיג האומה מוקדשים להנחלת מסר נצחי, כזה שייחקק בזיכרון הלאומי לא רק כחוק יבש, אלא כשירה חיה. משה רבנו פועל בנחרצות כדי להבטיח שהשירה תלווה את עם ישראל בכל קורותיו, ותשמש עוגן רוחני גם בימים של משבר וגלות.
הביטוי אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת מתייחס לשירת "האזינו" [רבנו בחיי, ברכת אשר], אשר נכתבה כחלק בלתי נפרד מספר התורה שנמסר לכהנים [ביאור יש"ר]. כתיבת השירה נועדה, בין היתר, לפייס את דעתו של משה לקראת פטירתו ולנחמו על צרות העתיד, שכן השירה רומזת לגלויות שעתיד העם לעבור ולתיקונם הסופי בזכות הדבקות בתורה [אלשיך].
הדגשת המילים בַּיּוֹם הַהוּא מלמדת על כך שמשה לא איחר ולא דחה את המשימה, וייתכן שזהו ממש יום מותו [אבן עזרא, רבנו בחיי]. יש מן הפרשנים הסבורים כי רוב התורה כבר נכתבה קודם לכן, וביום זה נותר למשה לכתוב רק את השירה, ולחלופין, ייתכן שהתרחש נס ומשה הספיק לכתוב את כל התורה כולה ביום אחד [רלב"ג]. הכתוב חושף את זריזותו המופלגת של משה: מיד עם תום הדיבור עמו, בעוד השכינה שורה באוהל מועד וה׳ מדבר עם יהושע, משה סילק את עצמו והזדרז לקיים את מצוות הכתיבה [העמק דבר, ברכת אשר]. למעשה, בזמן שמשה היה עסוק בכתיבה, ה׳ ציווה את יהושע על תפקידו בנפרד [שפתי כהן].
הפועל וַיְלַמְּדָהּ מעורר דיון מרתק בקרב הפרשנים לגבי סדר הדברים. בניגוד למצוות התורה שבדרך כלל נמסרו קודם בעל פה ורק לאחר מכן הועלו על הכתב, כאן הסדר היה הפוך: משה נצטווה קודם לכתוב את השירה ורק אז ללמדה ולהסביר את משמעותה הפנימית [רש"ר הירש, ברכת אשר]. השירה נלמדה גם בעל פה, וייתכן שלוותה במנגינה מיוחדת שאבדה ברבות השנים [ביאור שטיינזלץ].
כיצד הספיק משה ללמד את כל העם ביום אחד? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמשה לימד תחילה את הזקנים וראשי השבטים, והם אלו שהעבירו את הביאור לשאר העם [רלב"ג, העמק דבר]. פעולה זו נדרשה במיוחד משום שקולו של משה כבר לא יכול היה להישמע באוזני כל ישראל כפי שהיה במעמד הר סיני, והיה צורך לוודא שהעם לא יטעה בהבנת הפסוקים [העמק דבר].
מעמד הכתיבה והלימוד נעשה בנוכחותו של יהושע, והיווה חלק מהותי מהכשרתו למנהיגות. משה ממחיש ליורשו כי הדרך היחידה לשמור על נאמנותו של ישראל לה׳ ולמנוע את התפוררות העם, היא באמצעות הנחלת לימוד התורה והשירה, שהיא רוח המצוות, לכל שכבות הציבור [רש"ר הירש].