תארו לעצמכם שאתם צריכים להשאיר לחברים שלכם הודעה ממש חשובה שתלווה אותם לתמיד. איך הייתם עושים את זה? משה רבנו נמצא ממש ברגעיו האחרונים, והוא רוצה להשאיר לעם ישראל מסר חשוב שלא יישכח. לכן הוא לא משאיר להם רק חוקים רגילים, אלא שירה חיה ומיוחדת. כשהוא כותב אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, הכוונה היא לשירת האזינו. השירה הזו שימחה וניחמה את משה, כי היא מזכירה שגם אם עם ישראל יעבור תקופות קשות, בסוף הכול יסתדר בזכות החיבור לתורה.
משה לא מבזבז זמן. הוא מזדרז ועושה זאת בדיוק בַּיּוֹם הַהוּא. הוא לא דוחה את המשימה למחר, וייתכן שזה קרה ממש ביום שבו הוא נפטר. ברגע שה׳ סיים לדבר איתו, משה מיד ניגש לכתוב. בדרך כלל היו קודם לומדים בעל פה ורק אחר כך כותבים את הדברים, אבל כאן הסדר היה הפוך. קודם משה כתב, ורק אז וַיְלַמְּדָהּ, כלומר הוא לימד את השירה והסביר אותה לעם.
איך אפשר ללמד כל כך הרבה אנשים ביום אחד? מכיוון שמשה כבר לא יכול היה להשמיע את קולו לכולם יחד, הוא לימד תחילה את הזקנים והמנהיגים, והם אלו שהעבירו את ההסבר לכל שאר העם. כל זה קרה כשיהושע, המנהיג הבא, נמצא לידו ולומד שיעור חשוב: הדרך הכי טובה לשמור על עם ישראל מאוחד ומחובר לה׳ היא ללמד את כולם את התורה והשירה.