פסוק זה מציג מהלך רעיוני של שכר ועונש: הוא מתחיל בכעס אלוהי המלווה בהסתרת פנים, ממשיך בתיאור סבלם הקשה של ישראל בגלות, ומסתיים בתגובת העם המכיר במצבו.
הביטוי וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מתפרש בשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה [ספורנו, רלב"ג, מלבי"ם, שד"ל] רואה בכך סילוק של ההשגחה הפרטית. ה' עוזב את העם לחסדי המקרה ולחוקי הטבע, וכתוצאה מכך וְהָיָה לֶאֱכֹל – העם הופך למשיסה ולטרף קל לאויביו [אבן עזרא, ספורנו, נתינה לגר].
מנגד, פרשנים אחרים מציגים פירוש פסיכולוגי עמוק המבוסס על אהבת ה' לעמו [דעת זקנים, הרא"ש, פענח רזא, בכור שור, חזקוני]. לפי גישה זו, הסתרת הפנים נובעת מ"דרך חיבה": בדומה לאב שנאלץ להורות על הענשת בנו בשל מעשיו הרעים, אך ליבו אינו נותן לו לצפות בסבלו של הבן, ולכן הוא מסתיר את פניו כדי שלא לראות בצערו [רש"י, מזרחי].
המילים רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת אינן רק תיאור כמותי של הסבל, אלא מצביעות על איכותו המורכבת. רוב הפרשנים [כלי יקר, דעת זקנים, הרא"ש, הכתב והקבלה, תורה תמימה, בכור שור] מסתמכים על התלמוד ומסבירים שהמילה "צרות" היא מלשון צָרָה ויריבות. אלו רעות שנעשות יריבות וסותרות זו את זו, והן מושְוות לאדם שנעקץ בו-זמנית על ידי דבורה ועקרב: רפואתה של עקיצה אחת (מים חמים) מחמירה ומסכנת את העקיצה השנייה (שדורשת מים קרים). זהו משל למצבם חסר המוצא של ישראל בגלות מול אומות העולם: אם יתלוננו לשלטונות על אדם שמתעמר בהם – הם מסתכנים בשנאה ובהרג, ואם ישתקו – אותו אדם יתרגל להמשיך ולהציק להם [הרא"ש, פענח רזא]. ה[כלי יקר] מציע פירוש נוסף, לפיו "צרות" מתאר את המצב החברתי הפנימי: בהיעדר שלום ואחדות, בני ישראל נעשים כצרות ויריבים זה לזה, אינם מסכימים איש עם רעהו, ושמחים איש במפלת חברו.
בסוף הפסוק, העם מגיע להכרה: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. הפרשנים חלוקים לגבי משמעותה ואיכותה של אמירה זו.
לפי ה[רמב"ן וביאור יש"ר], אין מדובר בתשובה שלמה ווידוי גמור, אלא רק בהרהור של חרטה ובהכרה באשמה. ה[כלי יקר] מרחיב ומסביר שזוהי תשובה פגומה הנובעת אך ורק מתוך לחץ ופחד מהייסורים, ולא מאהבת ה'. האדם מודה שאין ה' בקרבו – כלומר, שליבו אינו מכוון באמת לשם שמים – אך ברגע שתחלוף צרתו, הוא ישוב למעשיו הרעים. ה[ספורנו] מוסיף שההכרה בהסתלקות השכינה גורמת לעם לייאוש מוחלט, ולכן הם נמנעים מלהתפלל ולשוב בתשובה.
גישה אחרת רואה במשפט זה תלונה או טעות בתפיסה של העם. ה[שד"ל והרש"ר הירש] מסבירים שהעם בא בטענות כלפי ה' על כך שאינו מגן עליו, אך שוכח שהוא עצמו יצר את הניתוק כאשר פנה לעבודה זרה. ה[מלבי"ם] טוען שהעם חושב בטעות שהעונש בא בגלל מחשבות הלב בלבד ("בקרבי") ולא בגלל מעשיהם החמורים בפועל. לבסוף, ה[אם למקרא] מציע שהעם מייחס את הצרות פשוט להיעדרו הפיזי של ארון הברית והמקדש ("אלהי בקרבי"), מתוך תפיסה שגויה שהמקדש מתפקד כהגנה קסומה המצילה אותם מכל רע, ללא קשר להתנהגותם המוסרית.