דברים, פרק ל״א, פסוק י״ז

כעסו של ה' מתבטא בסילוק השגחתו ובהפקרת העם לחסדי המקרה, כך שוְהָיָה לֶאֱכֹל והם הופכים לטרף קל לאויביהם. עם זאת, יש המסבירים כי וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי נובע דווקא מחיבה, כאב המעניש את בנו אך מסתיר את פניו מכיוון שאינו מסוגל לצפות בצערו. בעקבות כך פוקדות את העם רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, שהן רעות סותרות וחסרות מוצא שבהן כל פתרון רק מחמיר את המצב, או לחלופין משבר חברתי שבו בני העם נעשים יריבים זה לזה. לנוכח הסבל מגיע העם להכרה ואָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, אך זוהי חרטה פגומה הנובעת מפחד ומייאוש ולא מתשובה שלמה. אמירה זו אף משקפת תפיסה שגויה של העם, המאשים את היעדר ההגנה האלוהית או את חסרונו הפיזי של המקדש בצרותיו, תוך התעלמות מאחריותו שלו למעשיו.