דברים, פרק ל״א, פסוק כ״א

כאשר העם יסטה מן הדרך ויבואו עליו רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת מציקות וקשות, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כדי להזכיר לו שהוזהר מראש, אך גם כדי להבטיח את השגחת ה' ולשמש כסנגוריה על חולשתו. ה' מבטיח כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, שכן טבעה המושך של השירה יבטיח שגרעין התורה יישמר באומה לעולם, גם אם העם יתרחק מקיום המצוות. התראה זו ניתנת מתוך כך שה' אומר כִּי יָדַעְתִּי אֶת־יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, כלומר היא מבוססת על התנהגותם הממשית והנוכחית של בני ישראל במדבר ולא רק על ידיעת העתיד. מתוך היכרות עמוקה זו עם מחשבות האדם, הפסוק אינו גזירת גורל מייאשת אלא קריאה המעודדת לחזרה בתשובה.