דברים, פרק ל״א, פסוק א׳

ביומו האחרון, וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה פיזית מאוהל לאוהל כדי להיפרד מהעם ולנחם אותם, הליכה המבטאת גם התעוררות לפעולה ואת תחילת הסתלקות נשמתו. הוא עבר בעצמו בין השבטים ולא אסף אותם בחצוצרות, משום שסמכותו ניטלה ממנו לקראת העברת ההנהגה ליהושע, וכך הפגין בענווה שכוחו הגופני עדיין במותניו. במהלך פרידה זו וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הכוללים דברי חיזוק לקראת הכניסה לארץ, או לחלופין דברי תוכחה ומוסר שהצריכו אותו לגשת לעם כרופא אל מטופליו. הוא נאלץ לעבור ולדבר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל משום שקולו כבר לא נשמע בכל המחנה באורח נס, אך על אף שמעיינות חכמתו החלו להיסתם מגזירת ה', הוא שמר על כוחו כדי לסיים את דבריו באהבה.