רגע לפני סיום חייו של משה, מתרחש מעבר דרמטי מהתגלות נבואית לטקסט כתוב ונלמד. הציווי האלוהי רותם את כוחה של השירה כדי להבטיח שהזיכרון ההיסטורי והאמונה יעברו מדור לדור, תוך שימוש בכתיבה, לימוד מעמיק ושינון מוזיקלי.
המילה הפותחת וְעַתָּה נועדה לזרז את משה לגשת מיד למלאכת הכתיבה והלימוד, עוד לפני שיעביר את סמכויות ההנהגה ליהושע [אור החיים, צרור המור]. הפנייה בלשון רבים, כִּתְבוּ לָכֶם, עוררה דיון בקרב המפרשים. גישה אחת רואה בכך פנייה משותפת למשה וליהושע, כאשר משה כותב ויהושע מסייע לו או קורא עמו, כחלק מרומם מתהליך העברת הסמכות והנבואה [רמב"ן, אברבנאל, בכור שור]. גישה אחרת מרחיבה את ההוראה למשה ולכל אדם שיודע לכתוב, במטרה ליצור עותקים רבים ולהפיצם בקרב ההמון [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מתוך כך, התפתחה התפיסה כי זוהי מצווה המוטלת על כל אדם מישראל בכל דור לכתוב בעצמו ספר תורה, כדי להרבות את נוכחות הספרים והתורה בעולם [תורה תמימה, העמק דבר, הירש].
באשר למונח אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לפרשת "האזינו" הסמוכה. היא מכונה שירה משום שהיא כתובה במבנה פיוטי קצוב ונועדה להיות מושרת תדיר בנעימה. הצורה השירית והמוזיקלית מסייעת לעם לזכור את תוכנה ההיסטורי והנבואי לאורך הדורות [רמב"ן, רשב"ם, שטיינזלץ]. מנגד, קו פרשני אחר טוען כי לא הגיוני הלכתית לכתוב רק פרשה אחת בנפרד, ולכן "השירה הזאת" היא למעשה התורה כולה. התורה כולה נמשלה לשירה, בדומה למנהג בעת העתיקה לחוקק חוקים ומשפטים דרך שיר כדי להקל על זכירתם [רלב"ג, העמק דבר, אם למקרא].
המעבר ללשון יחיד במילים וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מכוון בעיקר למשה, שהוא המורה המרכזי [רמב"ן]. הפסוק מתווה כאן תהליך פדגוגי תלת-שלבי: כתיבת הטקסט, הבנתו ושינונו [אור החיים]. הלימוד אינו מסתכם בקריאה טכנית, אלא דורש הסבר של המשמעויות העמוקות והקשות [אבן עזרא], וחזרה על החומר שוב ושוב ללא הגבלה, עד שהתלמיד יבין אותו לאשורו וידע כיצד לקיים את המצוות [תורה תמימה].
השלב השלישי, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, דורש שהטקסט יהיה שגור, סדור ורהוט בפיהם של ישראל [אבן עזרא, בכור שור]. המילה שִׂימָהּ נדרשת גם מלשון "סימן", ומרמזת על הצורך ביצירת סימני זיכרון ובשימוש בטעמי המקרא, שהם כלים הכרחיים לשימור התורה שבעל פה, להבנת הכתוב ולקריאה מדויקת בנעימה [תורה תמימה, צפנת פענח, אם למקרא].
מטרת כל התהליך מובהרת בסוף הפסוק: לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשירה משמשת כעדות תוכחה ואזהרה. בעתיד, כאשר העם יחטא, ייענש ויתהה מדוע באו עליו צרות, השירה שתהיה שגורה בפיהם תשמש כעדות חיה לכך שהם הוזהרו מראש. היא תבהיר להם שהצרות אינן מקריות אלא תוצאה ישירה של הפרת הברית, ובכך תעורר אותם להכיר בחטאם [רשב"ם, הירש, צרור המור].
לעומת זאת, גישה ייחודית מפרשת את העדות כסנגוריה מוחלטת על עם ישראל. לפי תפיסה זו, השירה נכתבה כעדות עבור ה' עצמו, כביכול, כדי להזכיר שטבע האדם נוטה מראש לחטוא. עדות זו משמשת אמתלה ובסיס לרחמים אלוהיים, ומבטיחה שגם לאחר הנפילה והחטא, ה' לא ישמיד את עמו אלא יקבל את תשובתם ויגאל אותם [מלבי"ם, אלשיך].