ביומו האחרון עלי אדמות, משה רבנו עורך את הכנותיו לסיכום צוואתו הרוחנית לעם. הוא מארגן אספה רבת רושם, שנועדה לבסס ברית איתנה ולהציב אזהרה שחורגת מגבולות הזמן, תוך גיוס כוחות הטבע הנצחיים כעדים.
משה פוקד הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם. אף שהציווי מופנה ישירות אל המנהיגים, המטרה הייתה לאסוף את העם כולו. הזקנים נקראו תחילה כדי לזרזם לשמוע את דברי התוכחה, ומתוך הליכתם נגרר והתאסף הקהל כולו לשמוע את הדברים [העמק דבר, ביאור יש"ר].
שאלת אופן הקהלת העם מעוררת דיון מרתק. על פי הפשט, ההקהלה נעשתה באמצעות תקיעה בחצוצרות, כמקובל [בכור שור]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביום זה לא נעשה שימוש בחצוצרות הכסף. הסיבה לכך נובעת מכמה היבטים: ראשית, החצוצרות ניתנו למשה כסמל מובהק לשלטונו האישי ולכן לא הועברו ליהושע [רש"י, רבנו בחיי, ברכת אשר על התורה]. שנית, מבחינה מעשית, שימוש בחצוצרות הצריך את השראת השכינה ואת נוכחות ארון הברית במקום, אך ביום זה מסר משה את הארון לידי הלויים [העמק דבר], וכן משום שהחצוצרות התאימו להקהלה רק במבנה הצפוף של מחנה ישראל במדבר, ולא למצב שבו העם עתיד להתפזר בערי הארץ [בכור שור]. מעל לכל, גניזת החצוצרות דווקא ביום זה נועדה לקיים את העיקרון לפיו "אין שלטון ביום המוות" – משה לא יכול היה, או שלא הורשה, לנהוג בגינוני שררה ביומו האחרון [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד].
באשר למילים וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לדברי שירת "האזינו" העוקבת, המתארת את ההשגחה במדבר, את החטאים, את הגלות ואת הגאולה העתידית [ספורנו, מלבי"ם, פענח רזא]. מנגד, קיימת דעה ייחודית לפיה מילים אלו אינן מתייחסות לשירה, אלא למסירת מסורות ופירושי התורה לזקני הדור בלבד. על פי גישה זו, משה מסר את הדברים באוזניהם של הזקנים כדי להבטיח את שלמות העברת התורה לדורות הבאים, ללא סילוף או שינוי [שפתי כהן].
המילה וְאָעִידָה אינה משמשת כאן רק כלשון עדות פסיבית, אלא כלשון התראה ואזהרה. משה מזהיר את השמיים והארץ שלא ישפיעו טל, מטר ויבול אם ישראל יחטאו. אזהרה זו נועדה לעקור מלב העם את המחשבה המוטעית שהטבע בארץ ישראל יפעל מעצמו ויעניק שפע גם ללא השגחתו הישירה של ה' [העמק דבר]. בנוסף, העדת השמיים והארץ בסוף דבריו של משה משולה לחתימת עדים בתחתית שטר חוזה, המאשררת את התנאים שנקבעו בו [רבנו בחיי].
עולה השאלה, מדוע משה קורא לשמיים ולארץ כעדים דווקא עכשיו, לאחר שכבר הזכירם בפרק הקודם ("העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ")? התשובה היא שקודם לכן משה רק סיפר לישראל על כך שהעיד בהם, אך כאן הוא פונה לדבר ישירות אל השמיים והארץ עצמם כעדים נוכחים ופעילים [רש"י, חזקוני, משכיל לדוד].
הבחירה בשמיים ובארץ כעדים אינה מקרית. במהלך חייו של משה, העונשים וההשגחה האלוהית היו גלויים וניסיים. אך משה יודע שלאחר מותו, ההשגחה תפעל לעיתים קרובות דרך "הסתר פנים" ובאמצעות כוחות הטבע. לכן, יש צורך להעמיד את איתני הטבע עצמם כעדים שיגיבו למעשי העם [מלבי"ם]. בהקשר זה, הפנייה המקדימה לזקני השבטים נושאת משמעות עמוקה: היא רומזת לאחריותם הכבדה, שכן פורענות טבעית באה לעולם לרוב בעוון מנהיגי וזקני הדור שאינם מוחים או מכוונים את העם כראוי [שפתי כהן].
לבסוף, חשיבותו של מעמד זה באה לידי ביטוי גם במסורת כתיבת ספר התורה. המילה וְאָעִידָה זוכה למעמד ייחודי, וההלכה קובעת כי היא חייבת להיכתב תמיד בראש עמוד חדש, כמעבר ויזואלי ורוחני ברור לקראת שירת האזינו [מנחת שי, רבנו בחיי].