משה עומד לפני עם ישראל ביומו האחרון, ונושא דברי פרידה שנועדו להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע. מטרת דבריו אינה רק לעדכן את העם במצבו, אלא בעיקר לנחם אותם, להפיג את החששות ממותו הקרב, ולהבהיר להם שההשגחה האלוהית תמשיך ללוות אותם גם בלעדיו [רמב"ן, ספורנו, מלבי"ם].
בדבריו בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם, משה מציין את גילו המופלג. בעוד שיש המפרשים שמילה זו באה לתאר את העת הנוכחית באופן כללי [העמק דבר], רוב הפרשנים מבינים את המילה הַיּוֹם כפשוטה: בדיוק ביום זה מלאו שנותיו. משה נולד בשבעה באדר ונפטר באותו התאריך, ללמד שהקב"ה משלים את שנותיהם של צדיקים מיום ליום, דבר המעיד על חיים שלמים שנוצלו עד תומם וחיבור מושלם בין הרוחני לגשמי [רש"י, תורה תמימה, חומש קה"ת].
בהמשך מצהיר משה: לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא. משמעות הביטוי היא היכולת להתנועע בזריזות, לצאת למלחמה ולשאת בעול הנהגת העם [אבן עזרא, שד"ל, ביאור יש"ר]. סביב הצהרה זו מתעוררת מחלוקת בין הפרשנים, לאור הפסוק המאוחר יותר המעיד על משה כי לא כהתה עינו ולא נס ליחה. גישה אחת גורסת כי אכן חלשו כוחותיו הטבעיים של משה בשל זקנתו, וכי הכוח המופלא שליווה אותו עד כה ניתן לו מאת ה' רק לצורך תפקידו, ועם סיום תפקידו חזר לטבעו האנושי [אבן עזרא, רש"ר הירש]. מנגד, פרשנים אחרים טוענים שמשה נותר בשיא כוחו הפיזי. לפי גישה זו, משה אמר זאת רק כדי לנחם את העם שלא יצטערו על לכתו [רמב"ן], או שכוונתו לא הייתה לחוסר יכולת פיזית, אלא לחוסר רשות. כלומר, ניטלה ממנו רשות ההנהגה והועברה ליהושע, ולכן אינו רשאי עוד להנהיג [רש"י, ברטנורא].
רובד פרשני נוסף, המובא בדברי חז"ל, מפרש את היציאה והביאה ביחס לדברי תורה. לפי פירוש זה, נסתתמו ממשה מסורות ומעיינות החכמה, עד שלא יכול היה להשיב לשאלות העם. תהליך זה נעשה בדרך נס ומתוך חסד אלוהי, כדי שמשה לא יתעצב לראות את תלמידו יהושע תופס את מקומו, וכך יוכל להיפטר מן העולם בשלווה ומבלי להרגיש צער על אובדן ההנהגה [רש"י, שפתי כהן, צאינה וראינה].
את סיום הפסוק, וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה, ניתן להבין בשני אופנים ביחס לתחילתו. יש המפרשים את אות הווי"ו במילה וַיהֹוָה במשמעות של נתינת טעם, כלומר, איני יכול לצאת ולבוא משום שה' גזר עליי לא לעבור את הירדן [רש"י, מזרחי]. אחרים מפרשים זאת כתוספת, כלומר, מעבר לזקנתי או להעברת התפקיד, ישנה גזירה אלוהית מפורשת המונעת ממני את המעבר [רא"ש, דעת זקנים]. מטרת אזכור הגזירה היא להבהיר לעם שאין טעם בתקוות שווא, אך בד בבד לנסוך בהם ביטחון. משה אמנם לא יעבור, אך הוא מדגיש בפניהם שאין להם ממה לחשוש, שכן ה' עצמו הוא שיעבור לפניהם וינהיג אותם במלחמותיהם [ספורנו, חזקוני, פענח רזא].