לקראת סוף ימיו דואג משה רבנו לשימורו הנצחי של ספר התורה, ומפקיד אותו בסמוך לארון הברית כדי שישמש עדות לדורות. הציווי בפסוק מופנה אל הַלְוִיִּם, מה שמעורר נידון רחב בקרב המפרשים, שכן בפסוקים קודמים נאמר שהתורה נמסרה לכוהנים.
מתוך כך, עולות שתי גישות מרכזיות להבנת זהותם של נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה'. הגישה הראשונה [אבן עזרא, חזקוני] גורסת כי המילה הַלְוִיִּם כאן היא למעשה לשון קצרה, והכוונה היא לכוהנים שהם בני שבט לוי. לשיטתם, לא ייתכן שמדובר בלוויים רגילים, שכן חל עליהם איסור לגעת בארון עצמו.
לעומתם, גישה שנייה [העמק דבר, בכור שור, ביאור יש"ר] קובעת כי מדובר בלוויים ממש, ומסבירה כי קיימת חלוקת תפקידים ברורה. הכוהנים קיבלו את התורה לצורך הוראתה ולימודה, והם נשאו את הארון רק בהזדמנויות מיוחדות, כדוגמת חציית הירדן. לעומת זאת, הלוויים הופקדו על השמירה הפיזית של התורה ועל נשיאתו התדירה של הארון. הלוויים החזיקו בספר התורה עד לרגע שבו הניח אותו הכוהן בצד הארון [העמק דבר]. בהקשר זה, יש המציינים כי קיימת מחלוקת עקרונית האם מצוות נשיאת הארון לדורות מוטלת על הכוהנים, על כלל שבט לוי, או על הלוויים בלבד, כפי שסוברים רוב מפרשי המקרא [ברכת אשר על התורה].
מטרת ההפקדה של ספר התורה בידי הלוויים, המכונים "שומרי התורה", היא לשמרו כעדות נצחית. משה ידע כי בעתיד יקומו כיתות ואנשים שינסו לזייף את התורה, לשנות את יסודותיה, או לטעון כי היא ניתנה רק לזמן ולמקום מסוימים והתיישנה [מלבי"ם, שפתי כהן, צרור המור]. הפתרון לכך היה להניח את הספר המקורי במקום השמור והמקודש ביותר, קודש הקודשים, שאליו נכנס רק הכוהן הגדול פעם אחת בשנה. בידוד זה מבטיח שאף אדם לא יוכל לגשת אל הספר ולשנות בו דבר. כך נותר הספר חתום, שלם ומוגן מפני כל ניסיון זיוף, ומשמש עדות נצחית ובלתי ניתנת לערעור לאמיתות התורה לכל הדורות [מלבי"ם, שפתי כהן]. אם בעתיד יעברו ישראל על מצוות התורה או יאבדו את ספריהם, ספר זה יישאר גנוז ושמור לעד [צרור המור].