משה רבנו פונה אל העם באחרית ימיו, ומעמת אותם עם טבעם המרדני ונטייתם לעקשנות. הוא מציג בפניהם טענה הגיונית: אם התקשו לשמור על נאמנות בזמן שהוא עצמו חי ומנהיג אותם, קל וחומר שיתקשו לעשות זאת לאחר מותו.
הצהרתו של משה כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי באה להדגיש שהוא מסיק את הדברים מתוך היכרותו האישית עם טבע העם, ולא רק מתוך נבואה שקיבל מה'. משה מציג זאת כהשערה הגיונית שלו, כדי למנוע מהעם לטעון בעתיד שחטאיהם נגזרו מראש בידי שמים וכי אין להם בחירה חופשית [צרור המור, ביאור יש"ר]. בשל ידיעה זו, משה מבין כי העם יזדקק לעדים נצחיים, כשמים וארץ, שיתרו בהם [בכור שור, צרור המור].
משה מונה שתי תכונות מרכזיות: אֶת מֶרְיְךָ, המבטא מרדנות מכוונת ועשיית מעשים בניגוד לצו ה' [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ], וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה, המתאר עקשנות טבעית והרגל שטבוע באדם, המקשים עליו לכופף את קומתו ולקבל את עול המלכות [העמק דבר, בכור שור, ביאור שטיינזלץ].
תכונת קשיות העורף נידונה בקרב המפרשים כתכונה מורכבת ודו־כיוונית. מצד אחד, היא מקשה על ההליכה בתלם ומולידה ספקנות. מנגד, דווקא תכונה זו היא שראויה לעם סגולה; היא שומרת עליהם מפני פיתויים של אמונות זרות, ומונעת מהם להיות פתיים המאמינים לכל דבר. אותה עקשנות ממש היא שעומדת לעם ישראל בגלויות, ומאפשרת להם למסור את נפשם ולסבול צרות למען אמונתם מבלי להמיר את דתם [אם למקרא]. יתרה מכך, גם כאשר הם חוטאים, עקשנותם גורמת להם לרצות להישאר חלק מכלל ישראל, מה שמוביל אותם לעיתים לעוות את פירוש התורה כדי להצדיק את חטאיהם בתירוצים שונים, במקום לעזוב את הדת לחלוטין [מלבי"ם].
הביטוי עִם ה' טומן בחובו משמעות עמוקה. הגישה המרכזית בקרב המפרשים היא שעם ישראל מרד למרות שהיה בסמיכות לה', שכן השכינה שרתה במחנה בגלוי והם זכו להשגחה עליונה [העמק דבר]. בנוסף, הדבר מלמד על אופיו של העם: כשם שנאמנותם אינה מוחלטת, כך גם המרד שלהם אינו מוחלט. גם בעת מרידתם, הם נשארים קשורים בדרך כלשהי לה' [רש"ר הירש], ולעיתים אף מורדים מתוך אשליה שהם עושים את רצון האל ונשארים צדיקים, כפי שאירע במחלוקת קורח [מלבי"ם].
באומרו בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, משה רומז שזהו יומו האחרון עמהם. צדיקים קרויים חיים גם לאחר מיתתם, ולכן משה מדגיש שבעתיד הוא אמנם ימשיך להיות "חי", אך כבר לא יהיה עמהם בעולם הזה [אור החיים]. השימוש בפועל בלשון עבר, הֱיִתֶם, פותח פתח לתקווה שמא באותו רגע ממש הרהרו בני ישראל בתשובה [אור החיים], וכן מרמז שהמרדנות לא הייתה נחלת האומה כולה בהסכמה מלאה, אלא מעשיהם של יחידים רבים [העמק דבר].
האזהרה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי צופה אל העתיד, שבו תחסר לעם קרבת ה' הגלויה שהייתה במדבר. בתקופות של שגרה, הם יתקשו לעמוד בפיתוי הגדול של היטמעות בסביבה וחיפוש אחר חיים ככל העמים, שמשמעותם המעשית היא עזיבת דרך ה' [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ההידרדרות לא התרחשה מיד לאחר פטירת משה. המונח "אחרי מותי" מתייחס לתקופה שלאחר מות יהושע והזקנים; מכיוון שזקנים אלו היו תלמידיו של משה, כל זמן שהם חיו והנהיגו, נחשב הדבר כאילו משה עצמו עדיין חי בקרב העם [אבן עזרא, ברטנורא על התורה].