יצא לכם פעם לנסות לעזור למישהו שפשוט התעקש לעשות הכול בדרך שלו? תארו לעצמכם את משה רבנו ביומו האחרון בעולם, עומד מול עם ישראל ומדבר איתם מכל הלב. משה מכיר את העם היטב, והוא אומר להם דבר מאוד הגיוני: אם היה לכם קשה להקשיב בקול ה' כשאני כאן איתכם, בטח יהיה לכם קשה הרבה יותר כשאעזוב. משה אומר להם כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי. הוא מסביר שהוא מבין זאת מתוך ההיכרות האישית שלו איתם, כדי שבעתיד הם לא יחשבו שה' קבע מראש שהם יטעו, אלא שידעו שתמיד יש להם בחירה חופשית.
משה מזכיר להם שתי תכונות שלהם. הראשונה היא אֶת מֶרְיְךָ, שזה אומר לעשות דברים נגד מה שה' ציווה. התכונה השנייה היא וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה, כלומר עקשנות, כמו אדם שקשה לו לכופף את הראש. אבל לעקשנות הזו יש גם צד מיוחד וטוב! בזכותה, עם ישראל לא ממהר לעזוב את האמונה שלו. זו התכונה שעוזרת לנו לשמור על המסורת ולא לוותר, גם כשקשה לנו מאוד.
משה מדגיש שהוא מדבר אליהם בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, כלומר, זהו היום האחרון שהוא נמצא איתם בעולם הזה. הוא אומר להם שבעבר הם היו מתנהגים בעקשנות עִם ה'. המילים האלו מלמדות שלמרות שהיו קרובים לה' וראו את הניסים הגדולים שלו, הם עדיין טעו. אבל יש בזה גם משהו מנחם: גם כשהם לא התנהגו כראוי, הם עדיין נשארו קשורים לה' ולא התרחקו ממנו לגמרי. משה משתמש במילה הֱיִתֶם בלשון עבר, אולי בגלל שהוא מקווה שבאותו רגע ממש העם מתחרט בלב ורוצה לחזור לדרך הנכונה.
בסוף, משה מזהיר אותם מפני מה שיקרה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי. הוא לא מתכוון שמיד אחרי שימות הם יעזבו את דרך ה', אלא הוא מדבר על העתיד הרחוק יותר, אחרי שיהושע והזקנים שהיו תלמידיו ימותו גם הם. משה דואג שכשעם ישראל יחיה חיים רגילים בארץ ישראל, יהיה להם פיתוי גדול להיות כמו כל שאר העמים. לכן הוא מזכיר להם את הכול עכשיו, כדי שידעו לשמור על הייחוד שלהם ועל הקשר המיוחד עם ה' לתמיד.