תארו לכם שכתבתם משהו חשוב מאוד, ואתם רוצים לוודא שאף אחד לעולם לא ישנה בו אפילו מילה אחת. איך תשמרו עליו? ביומו האחרון של משה רבנו, הוא סיים את כתיבת התורה. הוא כתב שלושה עשר ספרי תורה. שנים עשר ספרים הוא נתן לכל אחד משבטי ישראל כדי שילמדו וישמרו את המצוות, אבל הספר השלושה עשר היה מיוחד במינו.
משה מבקש לָקֹחַ, כלומר לקחת, את הספר הזה ולשמור אותו במקום הכי קדוש שיש. הוא אומר להניח אותו מִצַּד ארון הברית, ממש בתוך הארון עצמו, לצידם של לוחות הברית. משה פונה אל הלוויים בלשון רבים ואומר להם וְשַׂמְתֶּם, כי הם אלו שהניחו את הספר בעצמם, אבל מיד אחר כך הוא ממשיך בלשון יחיד ואומר שהספר יהיה בְּךָ. הסיבה לכך היא שהספר שייך לעם ישראל כולו, שמאוחד יחד כמו משפחה אחת גדולה.
התפקיד של הספר השמור מוסבר במילים וְהָיָה־שָׁם בְּךָ לְעֵד. הוא הונח בקודש הקודשים, מקום שאליו נכנס רק הכהן הגדול פעם בשנה, כדי שיישמר בשלמותו. הספר הזה הוא העדות המקורית שלנו, והוא מבטיח שהתורה תישאר תמיד מדויקת, בדיוק כפי שה׳ ציווה, ללא שום תוספת או חיסרון.