דברים, פרק ל״א, פסוק כ״ב

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, היא שירת "האזינו", כדי שתשמש לעם ישראל עוגן רוחני בגלויות העתידיות ותנחם אותו לקראת פטירתו. הכתיבה נעשתה בזריזות מופלגת ממש בַּיּוֹם הַהוּא, שייתכן כי הוא יום מותו, כאשר משה הספיק לכתוב את השירה לבדה או שבדרך נס השלים את התורה כולה ביום אחד. בניגוד לסדר הרגיל שבו מצוות נמסרו תחילה בעל פה, כאן נצטווה משה קודם לכתוב את הדברים ורק אז וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מכיוון שקולו לא יכול היה להישמע באוזני כל הקהל, הוא לימד את השירה תחילה לזקנים בנוכחות יהושע, והם אלו שהעבירו את משמעותה לשאר העם. מעמד זה נועד גם להמחיש למנהיג הנכנס כי הדרך היחידה לשמור על נאמנות העם לה' היא באמצעות הנחלת התורה לכל שכבות הציבור.