יצא לכם פעם לחשוב איך הורים מרגישים כשהם חייבים לתת עונש לילד שלהם? הרבה פעמים, למרות שהילד התנהג לא יפה, להורים עדיין קשה וכואב מאוד לראות אותו עצוב. בדיוק כך מתנהג ה' כלפי עם ישראל. כשהעם עושה מעשים רעים, ה' אומר וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי. ה' הוא כמו אבא אוהב שחייב להעניש את הבן שלו כדי שישתפר, אבל הלב שלו לא נותן לו להסתכל על הצער של הבן, ולכן הוא כביכול מסתיר את הפנים שלו כדי לא לראות.
ברגע שה' מסתיר את פניו, העם מאבד את ההגנה המיוחדת שלו, והמצב הופך להיות וְהָיָה לֶאֱכֹל, כלומר הם נשארים חשופים והופכים למטרה קלה. בגלל זה מגיעות אליהם רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. המפרשים מסבירים שאלו לא סתם צרות רגילות, אלא צרות שמסבכות אחת את השנייה. תארו לעצמכם אדם שנעקץ באותו הזמן גם על ידי דבורה וגם על ידי עקרב. התרופה לעקיצת דבורה היא מים חמים, אבל מים חמים רק מחמירים ומסכנים את העקיצה של העקרב! כך העם מרגיש תקוע במצב שבו כל פתרון רק מסבך אותם יותר מול האויבים שלהם.
מתוך כל הקושי והבלבול הזה, העם פתאום מבין משהו חשוב. התורה מתארת שהעם מודה באשמה: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. בני ישראל מבינים שהצרות הגיעו אליהם בגלל שה' כבר לא נמצא קרוב אליהם. אבל, למרות שהם מבינים את זה, זו עדיין לא חרטה שלמה ואמיתית. הם מודים באשמה בעיקר בגלל הלחץ והפחד מהצרות שלהם, ולא באמת מתוך אהבה לה' ורצון שלם לתקן את המעשים שלהם מכל הלב.