שירת האזינו נפתחת בהצהרה תיאולוגית עמוקה המבססת את הצדקת הדין האלוהי. מטרת הפתיחה הזו היא להבהיר כי כל הפורענויות שיבואו על עם ישראל בעתיד הן תוצאה ישירה של בחירותיהם ומעשיהם, ולמנוע מהם לתלות את סבלם באלוהים או במקרה [אבן עזרא, הטור הארוך, רשב"ם, מלבי"ם]. יתרה מכך, משה רבנו משתמש בהצהרה זו גם כדי להצדיק את העונש שנגזר עליו עצמו, שלא להיכנס לארץ ישראל, ומקבל עליו את הדין באהבה [צרור המור].
המילה הַצּוּר נושאת משמעות כפולה בקרב הפרשנים. מצד אחד, היא מסמלת תוקף, חוזק, משגב ויציבות מוחלטת שאינה משתנה לעולם [אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מצד שני, היא נגזרת מהשורש יָצַר, ומצביעה על ה' כצייר וכיוצר הכל [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, צאינה וראינה]. השילוב בין שתי המשמעויות הללו יוצר ניגוד מרשים: אף על פי שה' הוא תקיף ובעל כוח מוחלט, ויכול היה להעניש את עוברי רצונו בשטף ובחרון אף מיידי, הוא כובש את כעסו ופועל במתינות, בתמימות ועל פי שורת הדין בלבד [רש"י, מזרחי, גור אריה, רבנו בחיי, בכור שור].
בניגוד לבני אדם, שפעולותיהם חסרות ותלויות תמיד בחומרים קיימים או בכוחות שמעליהם, פעולתו של ה' היא תָּמִים פׇּעֳלוֹ – שלמה, עצמאית ונטולת כל חיסרון [אבן עזרא, רבנו בחיי, רש"ר הירש, חזקוני]. כאן מתעוררת שאלה מהותית: אם יצירתו כה מושלמת, כיצד ייתכן שהאדם חוטא ומשחית את דרכיו? התשובה היא ששלמות הפעולה האלוהית מתבטאת דווקא בבריאת אדם בעל בחירה חופשית. לו היה האדם מתוכנת לעשות רק טוב, הוא היה פועל מתוך הכרח ולא היה ראוי לעונש או לשכר. לכן, הנטייה לחטא וההשחתה נובעות מבחירתו של האדם בלבד, בעוד שיצירת ה' נותרה מושלמת וללא דופי [כלי יקר, רלב"ג, מלבי"ם].
הנהגתו של ה' אינה שרירותית או משתנה כפי צרכי הנבראים, כִּי כׇל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. כל דרכי הנהגתו, בין אם הן מתגלות אלינו כמידת הרחמים ובין אם כמידת הדין הקשה, מבוססות על משפט צדק אחיד ואמיתי [אבן עזרא, ספורנו, תולדות יצחק]. גם כאשר נראה שה' לוקח או מחסר דבר מה מהאדם, אין מדובר בהפסד שרירותי, אלא בהשלמה ותיקון של המשפט, בדומה לדיין שמוציא גזלה מיד הגזלן כדי להשיב את הצדק על כנו [העמק דבר].
חלקו השני של המשפט מתמודד עם שאלת השכר והעונש, וספציפית עם המציאות שבה צדיקים סובלים ורשעים מצליחים. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' הוא אֵל אֱמוּנָה – נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים בעולם הבא, ואף אם התגמול מתעכב בעולם הזה, סופו לאמת את דבריו. במקביל, וְאֵין עָוֶל – הוא אינו מקפח אפילו את הרשעים הגמורים. ה' משלם לרשעים את שכר מעט המצוות שעשו כבר בעולם הזה, מתוך מטרה שלא תישאר להם כל זכות בעולם הבא, וכך הדין נעשה ללא כל קיפוח [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, אור החיים, צאינה וראינה]. גישה משלימה מסבירה שה' פשוט נאמן לקיים את שבועתו לאבות האומה, ואין שום עוול בפורענות שהוא נאלץ להביא על הדורות הבאים כשהם חוטאים [ספורנו].
לגבי מילות הסיום, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב המפרשים. הגישה הראשונה מתייחסת למידותיו של ה' עצמו: הוא "צדיק" בכך שהוא דן את העולם על פי קו הדין והצדק המחמיר, אך הוא גם "ישר" בכך שהוא מתנהג עם בריותיו לפנים משורת הדין, ומקבל אותם ברחמים כאשר הם שבים ומתחננים לפניו [אור החיים, ביאור יש"ר]. הגישה השנייה מעתיקה את המוקד אל תגובתם של בני האדם. מכיוון שלא שייך לתאר את ה' במונחים אנושיים של קניית צדק, המשמעות היא שהבריות כולן מצדיקות עליהן את הדין האלוהי, ומודות שהעונש שקיבלו הוא ראוי וישר עבורן [רש"י, מזרחי, קיצור בעל הטורים, גור אריה]. בשעת פטירתו של אדם, כאשר כל מעשיו נפרטים לפניו, הוא מודה על האמת ואומר "יפה דנתוני", ובכך מוכיח הלכה למעשה את יושר הדין [תורה תמימה].