מבעד למילות הפסוק נחשף רגע דרמטי של התלבטות אלוהית כביכול. מתוארת כאן מידת הדין שריחפה מעל עם ישראל, תוכנית של השמדה מוחלטת ומחיקה היסטורית, אשר נבלמה בסופו של דבר בשל שיקולים רחבים של השגחה ומטרת הבריאה.
המילה אָמַרְתִּי מתפרשת בלשון בני אדם, במשמעות של אמרתי בלבי או חשבתי [רש"י, אבן עזרא]. מכיוון שמדובר באמירה או במחשבה בלבד, ולא בגזירה מוחלטת שלוותה בשבועה, התאפשר לה' לחזור בו מכוונתו ולא להוציאה אל הפועל [ביאור יש"ר].
סביב ביאור המילה אַפְאֵיהֶם קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה רואה במילה ביטוי של השמדה וכלייה מוחלטת, כלומר סילוק העם מן העולם [אבן עזרא, רשב"ם, דעת זקנים]. יש המדייקים כי הכוונה היא שה' יכלה אפילו את הפאה והקצה של העם, כך שלא יישאר מהם שריד [בכור שור, חזקוני, שד"ל]. פרשנים אחרים קושרים את המילה למילה אף שמשמעותה כעס, ומסבירים שה' התכוון לכלות בהם את זעמו עד שיושבתו כליל [אור החיים, מלבי"ם, רא"ש]. עם זאת, מספר פרשנים דוחים את הקישור ללשון כעס מסיבות דקדוקיות [רש"י, אבן עזרא, מזרחי].
גישה שנייה גוזרת את המילה מהשורש פ.א.ה. לפי דעה אחת, הכוונה היא לפיזור, כלומר ה' התכוון לפזר את ישראל לכל פאות העולם בתכלית הפיזור [רמב"ן, רלב"ג, רא"ש]. פיזור זה נועד להפוך אותם להפקר, בדומה למצוות פאה בשדה המושארת לעניים ללא בעלים [רש"י, כלי יקר]. לעומת זאת, יש החולקים על כך וטוענים שפיזור הוא דווקא חסד המבטיח את הישרדות האומה, שכן רדיפה במקום אחד מתאזנת על ידי הצלה במקום אחר. לכן, הם מפרשים את המילה להפך: ה' התכוון לרכז את העם כולו בפאה אחת מרוחקת ונידחת של העולם, מבודדים משאר בני האדם, עד שיישכחו כליל [אברבנאל, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. דעה נוספת גורסת שה' התכוון להשאיר רק פאה קטנה ושולית מהעם, ואת שאר העם לכלות [ספורנו, העמק דבר].
גישה שלישית, הנשענת על מדרשי חז"ל, מפרקת את המילה לשלוש מילים נפרדות: אף אי הם. כלומר, ה' התכוון להכותם באפו ולהעלימם לחלוטין, עד שהרואים ישאלו עליהם איה הם [רש"י, רמב"ן, אברבנאל, גור אריה].
המשכו של הפסוק, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם, משלים את כוונת המחיקה. זהו עונש של מידה כנגד מידה: כשם שהעם שכח את ה', כך ה' ישכיח את שמם מבין אומות העולם [מלבי"ם]. יש הקושרים זאת למצוות השכחה בחקלאות, שמשמעותה סילוק השגחת ה' מהם והפיכתם להפקר מוחלט [כלי יקר].
חלק מהפרשנים מחלקים את הפסוק היסטורית בין הגלויות השונות. המילה אַפְאֵיהֶם מכוונת לגלות עשרת השבטים, שהוגלו למקומות נסתרים מעבר לנהר הסמבטיון ולא נודע מקומם איה. לעומת זאת, המילים אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם מכוונות לגלות יהודה ובנימין, שאמנם מפוזרים בין האומות, אך אין להם זכר ומעמד כעם וכאומה עצמאית [רמב"ן, רבנו בחיי, אדרת אליהו].
בסופו של דבר, המחשבה להשמיד את ישראל לא יצאה לפועל. הפרשנים מסבירים שהסיבה לכך נעוצה בהשלכות שיהיו לדבר על אומות העולם. אילו ישראל היו נעלמים, האויבים היו מייחסים את הניצחון לעוצמתם הצבאית או לכוחות הטבע והמזלות, ומוחקים את זכר ניסי ה'. מכיוון שמטרת הבריאה היא שהאנושות תכיר את בוראה, ה' מוכרח להותיר את עם ישראל קיים, גם מתוך סבל וגלות, כדי שישמשו עדות חיה וניצחת לקיומו ולהשגחתו בעולם [רמב"ן, רש"ר הירש, אברבנאל].