בגידתם של בני ישראל בה׳ מוצגת כמהלך כפול של הפניית עורף רוחנית ועשיית מעשים חמורים, המעוררים יחד תגובה אלוהית קשה.
המילה יַקְנִאֻהוּ מבטאת התעוררות של חמה, כעס וקנאה. הפרשנים מסבירים כי מושג הקנאה בהקשר זה מתאר תגובה על זכות שהופרה ופגיעה בכבודו של ה׳, בדומה למי שקם לנקום את נקמת כבודו המחולל [רש"י, מזרחי, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. בני ישראל עוררו קנאה זו בְּזָרִים, כלומר באמצעות עבודה לאלוהים אחרים. בחירת המילה מדגישה את האבסורד שבמעשיהם, שכן הם הפנו את נאמנותם לישויות הזרות להם לחלוטין ולשכל הישר, אלים שמעולם לא הועילו להם בדבר ואין בהם ממש [בכור שור, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
בחלקו השני של הפסוק נאמר כי בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. סביב משמעות המילה בְּתוֹעֵבֹת קיימת מחלוקת מרכזית בין המפרשים. הגישה הראשונה גורסת כי המילה מתייחסת לעבודה הזרה עצמה ולפולחנים המגונים הנלווים אליה, כגון עבודת שדים ושריפת ילדים באש [אבן עזרא, רמב"ן, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הרמב"ן אף מדגיש כי ההקשר של שירת האזינו כולה עוסק אך ורק בחטאי עבודה זרה, ולכן אין לפרש זאת אחרת. מנגד, פרשנים רבים מפרשים את התועבות כחטאים מוסריים וחברתיים חמורים, ובמיוחד גזל, כשפים, ועריות כגון משכב זכר [רש"י, דעת זקנים, בכור שור, אדרת אליהו]. חיבור מעמיק בין הגישות מציע כי ההידרדרות המוסרית לא הייתה רק תוצאת לוואי של העבודה הזרה, אלא המניע העיקרי לה, בני ישראל פנו לאלילים ופרקו עול במכוון כדי להתיר לעצמם פריצות מוסרית בפרהסיא [רש"ר הירש].
מבנה הפסוק משקף בעיני חלק מהפרשנים הקבלה פואטית, שבה שתי הצלעות מתארות את אותו פולחן אלילי במילים נרדפות [נתינה לגר]. עם זאת, אחרים מזהים כאן תהליך של הסלמה והידרדרות כפולה. תחילה הם רק עזבו את ה׳ לטובת אמונות זרות, ולאחר מכן הוסיפו חטא על פשע כאשר עשו זאת בזדון ובמעשים מכוערים במיוחד שמטרתם להכעיס, תהליך טרגי שהוביל בסופו של דבר להסתלקות השכינה מישראל [ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם].