המעבר מהנדודים במדבר אל הכניסה לארץ המובטחת מסמן שינוי מהותי בהנהגת ה' את עמו, מהשגחה נסית גלויה אל שפע טבעי וארצי.
הביטוי יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמוֹתֵי אָרֶץ מתייחס להעלאת העם למקומות גבוהים. מבחינת פני השטח, ארץ ישראל נחשבת לגבוהה מכל הארצות ולמרכז היישוב [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם], וההתיישבות באזורי ההרים סיפקה לעם אוויר צלול וביטחון צבאי מפני אויבים [מלבי"ם, שד"ל]. מבחינה רעיונית, הרכיבה על במות הארץ מסמלת שלטון, שררה והענקת מעמד עליון על פני עמי הארץ ומבצריהם [ספורנו, בכור שור, חזקוני]. יש המדגישים כי צורת הרבים הייחודית של המילה מעידה על פסגה כפולה – השגת שגשוג חומרי לצד שלמות רוחנית [רש"ר הירש].
עם הכניסה לארץ פסק המן, והעם החל לאכול מן היבול הטבעי, כפי שמתואר במילים וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי. פירותיה של הארץ ניחנו בתכונה מיוחדת שהם ממהרים לגדול ולהבשיל [רש"י]. שפע זה מבטא חסד אלוהי המאפשר לעם ליהנות מיבול וכרמים שלא הם נטעו ולא טרחו בהם [ספורנו]. מנגד, ישנה גישה הרואה דווקא בעבודת האדמה יתרון רוחני; ה' נתן לישראל ארץ הדורשת עמל של חרישה וזריעה, כדי שהעיסוק המתמיד בחקלאות ימנע מהם בטלה, התעסקות יתרה במסחר, ושקיעה בחטאים [העמק דבר].
השפע החקלאי מגיע לשיאו בתיאור וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, כאשר חלמיש צור הוא סלע קשה וחזק במיוחד, והמילה וינקהו מבטאת השקיה והזנה. רוב הפרשנים מסכימים כי הדבש מתייחס לתמרים, והשמן לזיתים [רשב"ם]. תיאור הוצאתם מן הסלע מוסבר בכמה דרכים: מבחינה חקלאית טבעית, עצי התמר והזית משגשגים דווקא באדמה סלעית וקשה [מלבי"ם, חזקוני]. יתרה מכך, זיתים הגדלים על סלעים בהרים נחשבים למשובחים ומתוקים יותר מאלה שבבקעה, משום שקרני השמש מכות בהם תדיר [רא"ש, דעת זקנים, בכור שור]. באשר לדבש, ייתכן שמדובר גם בדבש דבורים הנאגר בתוך נקיקי הסלעים [רא"ש, חזקוני].
לצד ההסבר הטבעי, התיאור נתפס כמשל פיוטי לריבוי עצום של שפע [אבן עזרא], או כעדות להשגחה נסית המצמיחה פירות ממקומות שאינם ראויים לכך מבחינה חקלאית [רלב"ג, רש"ר הירש]. על דרך המדרש, התיאור מתקשר לנסים שאירעו לנשות ישראל במצרים, כאשר ה' זימן להן דבש ושמן מתוך הסלעים כדי להזין ולסוך את התינוקות שהוחבאו [תורה תמימה]. גישה פרשנית אחרת קוראת את הפסוק כמשל צבאי, שבו הדבש והשמן המופקים מהסלעים מסמלים את השלל הרב והעושר העצום שיילקח מידי שליטי הערים הבצורות והחזקות של הכנענים [נתינה לגר].
פסוק זה, על שלל תיאורי השפע שבו, מהווה נקודת מפנה בפרשה. מתן הארץ והעושר נועדו לאפשר לעם לקיים את התורה מתוך הרחבה, אך למרבה הכאב, דווקא שגשוג זה של דבש ושמן הוא שהוביל בסופו של דבר לשאננות, לבעיטה בה' ולשכחת התורה [ספורנו, אור החיים, כלי יקר].