ברגעיו האחרונים כמנהיג, חותם משה את תהליך העברת התורה והשירה לעם, רגע לפני שהוא מצטווה לעלות להר ולסיים את חייו. המילה וַיְכַל מתפרשת כסיום פשוט של דבריו [ביאור שטיינזלץ], או במשמעות של "וכאשר כלה", כהקדמה ישירה לציווי שיבוא מיד לאחר מכן [ביאור יש"ר]. מנקודת מבט רחבה יותר, סיום זה אינו רק סוף של נאום, אלא חתימה של תהליך ארוך שבו משה ביאר את התורה באריכות וענה על שאלות רבות שהתרבו בקרב העם, עד שהיה צורך לעצור ולסיים את הדיון [העמק דבר]. אף על פי שיהושע הוזכר קודם לכן כמי שדיבר אל העם, הפסוק מייחס את סיום הדברים למשה בלבד, משום שיהושע פעל רק כשליחו של משה ולכן הכול נקרא על שמו [העמק דבר].
הביטוי אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מכוון לשירת האזינו, אשר מקפלת בתוכה את התורה כולה על כל מצוותיה, ושקולה כנגד עשרת הדיברות שגם בהם מופיע ביטוי זהה [אדרת אליהו]. דברים אלו כוללים לא רק את מצוות התורה העיקריות, אלא גם את הסייגים והתקנות שנוספו להן [שפתי כהן].
משה מעביר את הדברים מתוך מטרה חינוכית ופסיכולוגית ברורה. השירה כוללת נבואות פורענות בעלות משמעות כפולה, היכולות להתפרש כעונש לישראל או כאזהרה לאומות העולם. משה מזהיר את העם שכאשר ילמדו את השירה לבניהם, עליהם להדגיש שהפורענויות מכוונות כלפי ישראל אם יחטאו, ולא להציג אותן כמכוונות כלפי הגויים. זאת כדי להטיל עליהם אימה שתוביל לשמירה קפדנית של התורה, שכן אם יחשבו שהעונשים מיועדים רק לאויביהם, הם עלולים לזלזל בקיום המצוות [שפתי כהן].
סיום העברת התורה, המבטיחה לעם חיים וירושת הארץ, מעורר תמיהה נוכח העובדה שמשה עצמו, שדבק בתורה יותר מכולם, לא יזכה להיכנס לארץ ישראל. התשובה לכך טמונה במה שקורה מיד לאחר סיום דבריו: משה מצטווה לעלות להר העברים. אין מדובר בעונש של מיתה רגילה בחוץ לארץ, אלא בעלייה רוחנית. משה עצמו, דרך ראיית הארץ מרחוק, משפיע עליה את כוח הכיבוש ומוריש אותה לעם. נשמתו אינה עוברת את ייסורי המיתה הרגילים, אינה צריכה להיטהר בגיהנום ואינה סובלת ממעבר באוויר הטמא של חוץ לארץ, אלא נאספת מיד בנשיקה אל אבותיו ואל שאר הצדיקים בגן עדן [אלשיך].