תארו לעצמכם שאתם מנהיגים שצריכים להיפרד מהעם שלכם בפעם האחרונה, ממש לפני שאתם עוזבים. מה היו המילים האחרונות שהייתם בוחרים להגיד? משה רבנו נמצא בדיוק ברגע הזה. הוא מסיים תהליך ארוך מאוד שבו הוא לימד את העם, הסביר להם את התורה באריכות וענה על כל השאלות שלהם. המילה וַיְכַל פשוט אומרת שמשה סיים את דבריו, ממש רגע לפני שה' נותן לו את הציווי האחרון שלו. למרות שגם יהושע עזר למשה לדבר אל העם, התורה מזכירה כאן רק את משה, כי יהושע פעל בתור השליח שלו ולכן הכול נכתב על שמו של משה.
כשהפסוק אומר שמשה סיים לדבר אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה, הכוונה היא לשירת האזינו המיוחדת. השירה הזו חשובה כל כך, כי היא בעצם מקפלת בתוכה את כל התורה ואת כל המצוות. משה רוצה לוודא שעם ישראל יבין את השירה הזו בצורה נכונה. יש בשירה גם אזהרות על דברים לא נעימים שיכולים לקרות, ומשה מבקש מההורים: כשאתם מלמדים את הילדים שלכם, אל תתנו להם לחשוב שהאזהרות האלו יקרו רק לאויבים שלנו. חשוב שהעם ידע שאם הוא לא יתנהג כמו שצריך, האזהרות האלו עלולות לקרות גם לו. משה מסביר את זה כדי שהעם ייקח ברצינות את התורה וישמור על המצוות בקפדנות ולא יזלזל בהן.
אולי תשאלו את עצמכם: אם התורה מבטיחה לנו חיים טובים ואת הכניסה לארץ ישראל, למה דווקא משה, שכל כך אהב את התורה ולימד אותה, לא זוכה להיכנס לארץ? התשובה היא שהסיום של משה הוא לא סוף רגיל, אלא עלייה רוחנית מיוחדת. ה' אומר לו לעלות להר גבוה, ודרך ההסתכלות שלו על הארץ מרחוק, משה בעצם מעביר לעם ישראל את הכוח להיכנס אליה. משה זוכה לפרידה שלווה, עדינה ונעימה מהעולם, והנשמה שלו עוברת מיד למקום של כבוד ושמחה יחד עם שאר הצדיקים.