תיאור פיוטי ומצמרר זה מציג את חרון האף האלוהי ככוח הרסני שאינו יודע גבולות. בניגוד לטבעה של אש רגילה לעלות כלפי מעלה, אש הזעם האלוהי חודרת מטה אל מעמקי האדמה, מחריבה את פני השטח ומשמידה את יסודות הבריאה, כך שאין לאיש דרך להימלט ממנה.
המילה קָדְחָה מתפרשת במשמעות של בערה והתחממות [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי משמשות כדימוי ציורי וביטוי מובהק לקנאה ולכעס אלוהי עצום, אם כי יש המדגישים כי מדובר בכוח הרסני רוחני שנוצר בעקבות הזעם, ויש להרחיק מכך כל הבנה גשמית של אש פיזית [רש"ר הירש, נתינה לגר]. כאשר הפורענות יוצאת לעולם מתוך כעס שכזה, היא פועלת כמשחית שאינו מבחין בהכרח בין צדיק לרשע, בדומה לאדם השובר כלים בחמתו ללא הבחנה [תורה תמימה].
האש ממשיכה את פעולתה אל המעמקים, וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית. המושג שאול מתייחס לעולם התחתון, למעמקי התהום ולחללים שבבטן הארץ שבהם יוקדת אש הגיהנום [ביאור שטיינזלץ, אם למקרא]. האש תוקד בעם עד היסוד [רש"י], והעונש ירדוף אותם ולא יסור מהם עד רדתם אל הקבר [רלב"ג], כמשל לצרות הקשות שיעברו על ישראל בגלותם [ביאור יש"ר].
כאשר הזעם עולה על פני הקרקע, וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִֽיבֻלָהּ. הכוונה היא לארץ ישראל ולתבואתה [רש"י, אבן עזרא], אשר תושחת ותישרף כגפרית ומלח, מה שיוביל בסופו של דבר לרעב כבד בקרב העם [העמק דבר, רלב"ג, חזקוני].
לבסוף, האש פוגעת ביסודות העולם, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים, ביטוי הנגזר מלהט החרב [אבן עזרא]. סביב משמעותם של הרים אלו קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הגיאוגרפית רואה בכך התייחסות ישירה להרי ישראל [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ובפרט לירושלים המיוסדת על הרים, שעליה שופך ה' את חמתו בעצים ובאבנים כדי להחריבה [רש"י, שפתי כהן].
לעומת זאת, הגישה המטפורית מפרשת את ההרים כסמל לחוסן אנושי וצבאי. האש שורפת את החומות והמבצרים החזקים ביותר [רלב"ג], ומסירה מהעם את מנהיגיו, שריו וגיבוריו שהיוו לו משענת [ספורנו].
גישה נוספת מדגישה את חוסר האונים של החוטאים. שריפת יסודות ההרים באה ללמד שאיש לא יוכל להימלט או להסתתר מפני הזעם, לא במנהרות ובמערות החצובות תחת ההרים, ואפילו לא במעמקי השאול [רא"ש, בכור שור, חזקוני].
יש הרואים בפסוק כולו תיאור מדורג של ארבעה מוקדי ענישה וחורבן שונים: האש שקודחת באף מכוונת כלפי בית המקדש, השאול התחתית רומזת לגלויות ולגיהנום, אכילת הארץ ויבולה מתייחסת לארץ ישראל עצמה, ולהט מוסדי ההרים מכוון לחורבן ירושלים [אדרת אליהו].