כאשר מתבוננים בייסורים ובחורבן הפוקדים את העולם, עולה מאליה השאלה בדבר אחריותו של הבורא, שפעלו תמים ומושלם. התשובה המקראית מסיטה את מוקד האשמה מן השמים אל הארץ, ומבהירה כי מקור הרע והקלקול טמון בבחירותיו המוסריות של האדם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביטוי שִׁחֵת לוֹ לֹא היא שהאדם החוטא גורם נזק והשחתה אך ורק לעצמו, ולא לה'. בניגוד למלך בשר ודם שנפגע כאשר משרתיו מורדים בו, ה' אינו מפסיד דבר מחטאי האדם [רש"י, רשב"ם, אור החיים, רא"ש, כלי יקר, דעת זקנים]. תפיסה זו נשענת על התרגום הארמי הקלאסי של אונקלוס, המפרש כי החוטאים חיבלו לעצמם, ולא לו [רש"י, מזרחי, ברכת אשר, שפתי חכמים]. קריאה תחבירית אחרת מציעה לראות במילים אלו מעין שאלה רטורית ותשובה בצידה: האם ה' הוא ששחת והביא את הקלקול? לא! אלא בניו הם שהשחיתו [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה]. פירוש נוסף רואה בהשחתה זו החמצה של הייעוד האלוהי, שכן ה' תכנן לקדש את עמו כדי שיאירו את האנושות כולה, אך הם השחיתו תכלית זו [ספורנו].
סביב המילים בָּנָיו מוּמָם קיימת מחלוקת עמוקה באשר למעמדם של החוטאים. גישה אחת גורסת כי בעקבות חטאיהם איבדו החוטאים את הזכות להיקרא בניו של ה' [רמב"ן, אור החיים, חזקוני, אדרת אליהו]. לעומת זאת, גישה הפוכה מדגישה כי הם אכן נותרו בניו, אך הכתוב בא להבהיר שהמום והפגם שייכים אך ורק להם, ולא לאביהם שבשמים. בעוד שבעולם האנושי בן סורר עלול להעיד על פגם בחינוך שהעניק לו אביו, כלפי ה' המושלם אין מקום לטענה כזו [רש"י, צרור המור, נחלת יעקב, תורה אור].
זווית פסיכולוגית מעניינת מפרשת את המילים כתיאור של התכחשות: הרשעים מסרבים לקחת אחריות על מעשיהם הרעים, וכביכול טוענים על תולדותיהם כי "לא בניו המה" [כלי יקר], או שהם מתכחשים לכך שה' הוא שברא אותם [אבן עזרא]. גישה אחרת מתמקדת בנזק הבין-דורי, ומסבירה כי החוטא לא רק משחית את עצמו, אלא אינו חס על עתיד ילדיו, ומתנהג כלפיהם כאילו אינם בניו, וזהו עומק המום שבו [כלי יקר].
שורש הקלקול מוסבר באפיון החברה כולה כדּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. המילה עִקֵּשׁ מתארת מצב עקום ומעוקל, שהוא ההפך הגמור מן הישר והצודק [רש"י, רמב"ן, הכתב והקבלה]. המילה וּפְתַלְתֹּל מדמה את החטא לחוט השזור ונכרך סביב ציר, כפתיל [רש"י, רש"ר הירש, שפתי חכמים].
שילוב שתי המילים יחד מצייר תמונה של דור שאינו חוטא רק מתוך חולשה רגעית, אלא מתחזק, מתנצח ומתבצר בעקשנותו [אבן עזרא, אור החיים, שטיינזלץ]. ההתפתלות מסמלת את הערבוב והסיבוך של מעשים טובים ורעים, עד שלעיתים קשה להפריד ביניהם, שכן אנשים מעקמים את הדרך הישרה ומצרפים אליה כוונות זרות, לעיתים אף במסווה של עשייה לשם שמים [העמק דבר, הכתב והקבלה]. כאשר אדם חוזר על חטאיו ושונה בהם, דרכו המפותלת הופכת עבורו להרגל, עד שהאיסור נדמה לו כהיתר מוחלט והוא מסרב לשוב מדרכו [כלי יקר].