עזיבת הבורא לטובת כוחות שוליים וחסרי ערך היא נקודת שפל רוחנית. הבחירה לעבוד ישויות שאין בהן כל תועלת, ואשר הומצאו רק לאחרונה, מעצימה את חומרת הבגידה ואת האבסורד שבה.
רוב הפרשנים מסבירים כי כאשר בני ישראל יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים, הם פונים לישויות ששמן נגזר מלשון שוד והשחתה, שכן מדובר בכוחות מזיקים ההורסים את הטבע ומשבשים את דעתו של האדם [אבן עזרא, שד"ל, חזקוני, רש"ר הירש]. גישה נוספת קושרת את המילה לשעירים, שאחריהם נמשכו בני האדם לזנות [רשב"ם]. מבחינה מהותית, השדים מוגדרים כישויות נחותות, שאינן נצחיות אלא פרות ורבות ומתות כבני אדם [ספורנו, רבנו בחיי, העמק דבר], ויש שאף רואים בהם דמיון כוזב פרי המחשבה בלבד, ללא קיום ממשי [רלב"ג, ביאור יש"ר]. עצם הזביחה אליהם נובעת מתוך רצון להשיג תועלת אישית או למנוע נזק, ולא מתוך אמונה כנה באלוהותם [אור החיים, צרור המור].
המילים לֹא אֱלֹהַּ מדגישות שאין בשדים שום כוח, חוזק או יכולת שליטה [בכור שור, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, בעקבות תרגום אונקלוס ומדרש הספרי, מפרשת זאת כ"אין בהם צורך". כאן טמונה קנאתו הכפולה של ה'. לו היו ישראל עובדים לגרמי השמים כמו השמש והירח, שיש בהם תועלת כלשהי לעולם, הכעס היה מובן. אך מכיוון שהם זובחים לישויות שאין בהן שום תועלת אלא רק נזק, העלבון צורב פי כמה. הדבר נמשל לאדם שעזב אישה יפת תואר לטובת אישה מכוערת ביותר, מה שמכפיל את קפידתה וכעסה של האישה הראשונה [רש"י, מזרחי, רא"ש, דעת זקנים].
קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת חוסר הידיעה במילים אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם. הגישה האחת מתמקדת באדם: עובדי העבודה הזרה זובחים לאלילים שהם אינם מכירים כלל, ללא כל מסורת, הוכחה שכלית או עדות חושית [אבן עזרא, אור החיים, ביאור יש"ר]. הגישה השנייה מתמקדת באלילים: בניגוד לה' שעליו נאמר כי הוא יודע את מכאובי עמו, האלילים אינם "יודעים" את עובדיהם, אינם מרחמים עליהם ואינם מסייעים להם בעת צרה [רא"ש, בכור שור, חזקוני].
ישויות אלו הן חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, כלומר המצאות חדשות של עבודה זרה. עד כדי כך, שאפילו אומות העולם לא הכירו אותם, וגוי שהיה רואה אליל כזה היה אומר שזהו צלם יהודי – המצאה בלעדית של ישראל [רש"י, מזרחי]. יש המפרשים זאת כפשוטו, שהשדים הם נבראים חדשים שנוצרו לאחרונה [רבנו בחיי], או שהם יצירי דמיון שנולדו זה עתה במוחם של בני האדם [ביאור יש"ר, ספורנו]. ירידה רוחנית זו משקפת הידרדרות פתאומית ומהירה של דור שקפץ מדרך הישר אל תהום העבודה הזרה [חתם סופר].
המילה שְׂעָרוּם בצירוף לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם זוכה למספר ביאורים. הפירוש הנפוץ הוא מלשון שערה: האבות לא פחדו מהם, ושערותיהם לא סמרו מאימתם [רש"י, אבן עזרא, צרור המור, תולדות יצחק]. פירוש שני הוא מלשון עסק וביקור (כמו המונח "פוקד" שמתורגם בארמית "מסער"): האבות כלל לא התעסקו בהם, לא פקדו אותם ולא ייחסו להם חשיבות [רא"ש, נתינה לגר, שטיינזלץ]. פירוש שלישי קושר זאת שוב ל"שעירים", כלומר האבות לא יצרו את השדים הללו [רש"י, מזרחי]. יתרה מכך, המונח אבותיכם מרמז שאפילו אבות האומה בעברם הרחוק, כדוגמת תרח, שהיו עובדי אלילים וסגדו לכוכבים, לא השפילו את עצמם לעבוד עבודה זרה כה נחותה וחסרת משמעות [רבנו בחיי, רש"ר הירש].