תחשבו על רגע שבו תכננתם לעשות משהו, חשבתם עליו בלב, אבל אז עצרתם, שקלתם את התוצאות והחלטתם לשנות את התוכנית. התורה מתארת לנו רגע כזה, כביכול, אצל ה'. בני ישראל התרחקו ושכחו את ה', והוא חשב להביא עליהם עונש כבד. המילה אָמַרְתִּי לא אומרת שה' הבטיח או גזר שכך יקרה, אלא הוא רק חשב על כך, ולכן הוא יכול היה לשנות את ההחלטה.
ה' חשב לעשות להם אַפְאֵיהֶם, כלומר לפזר אותם לכל פאות וקצוות העולם, עד שיתפזרו וייעלמו. הוא גם חשב לעשות אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם, שזה אומר לגרום לכך שכל בני האדם ישכחו שבכלל היה פעם עם כזה. זה היה אמור להיות עונש שבו העם מקבל בדיוק את מה שהוא עשה: בגלל שהעם שכח את ה', העולם ישכח אותם.
אבל בסופו של דבר ה' החליט לא לבצע את המחשבה הזו. למה? כי ה' ידע שאם עם ישראל ייעלם, האויבים שלהם יתגאו ויחשבו שהם ניצחו רק בזכות הכוח שלהם והצבא שלהם. הם לא יבינו שה' הוא זה שמנהיג את ההיסטוריה, וישכחו את הניסים שלו. התפקיד החשוב ביותר של עם ישראל הוא להראות לכל העולם שה' קיים ושהוא משגיח על הבריאה. לכן, ה' החליט שעם ישראל יישאר קיים לנצח, כדי שתמיד נהיה עדות חיה וברורה לכך שה' שומר עלינו ומנהיג את העולם.