יצא לכם פעם לראות מישהו שמתגאה בהצלחה שלא באמת שייכת לו? תארו לעצמכם מצב דומה שקשור לעם ישראל. כשהעם עשה טעויות חמורות, ה' שקל להעניש אותם בעונש קשה מאוד, אבל אז הוא עצר. למה? בגלל החשש ממה שיגידו האויבים. התורה משתמשת במילה לוּלֵי, שפירושה חיבור של המילים "לו" ו"לא", כלומר אילולא. ה' מתאר את המצב במילה אָגוּר, מילה שמבטאת פחד ודאגה. כמובן שה' לא באמת מפחד מכלום, אבל התורה מדברת בשפה של בני אדם כדי שנוכל להבין את הרעיון בקלות.
הדאגה הייתה פֶּן יְנַכְּרוּ האויבים את האמת. המילה הזו היא בדיוק ההפך מהמילה "יכירו". כלומר, היה חשש שהאויבים יתכחשו למציאות ויעוותו אותה. במקום להבין שהם רק כלי שה' משתמש בו כדי ללמד את ישראל לקח, הם יתגאו ויגידו יָדֵנוּ רָמָה, היד שלנו היא התקיפה והחזקה, ואנחנו אלה שניצחנו בזכות הכוח הצבאי שלנו או בזכות האלילים שלנו. הם יוסיפו ויכריזו וְלֹא ה' פָּעַל כׇּל זֹאת, ויכחישו לגמרי שה' הוא זה שמכוון את הדברים. הרי אם האויבים היו באמת חכמים, הם היו מבינים שאין שום סיכוי שאומה קטנה תנצח כל כך הרבה אנשים מעם ישראל, אלא אם כן ה' החליט כך.
התפקיד המיוחד של עם ישראל הוא להזכיר לעולם שה' קיים ומנהיג את הבריאה. אם חלילה העם לא יישאר, העולם ישכח את ה' והבריאה תאבד את המטרה שלה. לכן, במקום להעניש את ישראל בחומרה רבה מדי, ה' בחר לפזר את העם בגלות בין ארצות שונות. הפיזור הזה שומר עליהם, מבטיח שהאויבים לא יוכלו לנצח אותם לגמרי, ומוכיח לכולם שהכל קורה בהשגחה מדויקת של ה' ולא בגלל הכוח של האויב.