תארו לעצמכם שאתם עומדים למסור הודעה חשובה מאוד, רגע לפני שאתם עוזבים למקום רחוק. את מי הייתם בוחרים כדי שיזכור את הדברים שלכם לתמיד ויהיה עד להם? רגע לפני פטירתו, משה רבנו מוסר לעם ישראל שירה מיוחדת שהיא כמו ברית בינם לבין ה'. במקום לבקש מבני אדם להיות עדים לברית הזאת, משה קורא לשמים ולארץ. בני אדם לא חיים לנצח, אבל השמים והארץ נשארים קיימים לעולם, ולכן הם העדים הכי טובים. בנוסף, הם אלה שנותנים לנו את השכר על המעשים שלנו: אם נתנהג כראוי, השמים יתנו גשם והארץ תצמיח יבול.
אם נשים לב, נראה שמשה משתמש במילים שונות כשהוא פונה אליהם. לשמים הוא אומר האזינו, שזו בקשה להקשיב ממש מקרוב, ואילו לארץ הוא אומר ותשמע, שזו שמיעה רגילה, אפילו מרחוק. הסיבה לכך היא שביום פטירתו, משה היה במדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא הרגיש קרוב מאוד לשמים ורחוק מן הארץ. לכן הוא מדבר אל השמים כמו אל מישהו שעומד ממש לידו.
הבדל נוסף הוא בסגנון הדיבור. כלפי השמים משה אומר ואדברה, מילה שמסמלת דיבור חזק, וכלפי הארץ הוא אומר אמרי פי, שמסמלת שפה רכה ועדינה. השמים מסמלים את המנהיגים של העם, שמהם מצפים להתנהגות ברמה גבוהה מאוד ולכן פונים אליהם בצורה ברורה ודורשת. לעומת זאת, הארץ מסמלת את האנשים הפשוטים, שזקוקים להדרכה סבלנית, נעימה ורכה כדי ללמוד את הדרך הנכונה.
אולי תופתעו לגלות, אבל לאורך כל השירה הזו שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת. מכיוון שיש בשירה גם אזהרות לעם ישראל על מה שיקרה אם לא ישמרו את הברית, משה העדיף ששמו לא יופיע ליד דברים קשים, מתוך אהבתו הגדולה לעם.