יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשאדם מקבל את כל מה שהוא רק חולם עליו? לפעמים, כשיש לנו המון שפע ודברים טובים, אנחנו עלולים לשכוח להגיד תודה ולחשוב שאנחנו כבר לא צריכים עזרה מאף אחד. התורה קוראת לעם ישראל בשם המיוחד יְשֻׁרוּן. השם הזה מגיע מהמילה ישר, והוא מזכיר לעם ישראל שהתפקיד שלו הוא להיות טוב, ישר ורוחני.
אבל למרות הייעוד המיוחד הזה, קרה משהו עצוב. המילים וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט מתארות מצב שדומה לבהמה שהאדון שלה מאכיל אותה ודואג לה להכל, ומרוב שהיא שבעה, היא פתאום בועטת בו. ה' נתן לעם ישראל ברכה עצומה, אבל במקום להשתמש בשפע הזה כדי לעשות טוב ולתקן את העולם, הם התרחקו ממנו. לפתע, המילים פונות לעם ישראל ישירות כדי לזעזע ולעורר אותם: שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ. הכוונה כאן היא לא רק למשקל של הגוף, אלא למשהו שקורה בלב ובשכל. כשאנשים שקועים רק בתענוגות, הלב שלהם כאילו מתכסה בשכבה שאוטמת אותו. הם מאבדים את הרגישות ואת היכולת לראות את האמת.
בגלל האטימות הזו, העם הגיע למצב של וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ. כלומר, הם פשוט עזבו ונטשו את ה' שנתן להם את כל הטוב הזה. ההידרדרות הזו המשיכה עד למצב של וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. המילה וַיְנַבֵּל מתארת חוסר תודה קיצוני. במקום להודות לה' על כל מה שיש להם, הם התייחסו לאמונה בו כמו אל דבר ישן וחסר ערך שכבר אין בו צורך, רק בגלל שהחיים שלהם הפכו להיות נוחים וקלים.