דברים, פרק ל״ב, פסוק נ״א

שלילת הזכות של משה ואהרן להמשיך להנהיג את העם ולהיכנס לארץ המובטחת נובעת משני היבטים של חטאם בְּמֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן. ההיבט הראשון הוא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, המבטא בגידה בשליחות והפרת אמון, בין אם בכך שהכו את הסלע במקום להפיק מים בדיבור, ובין אם בהתבטאות שגרמה לעם לטעות ולחשוב שהמים לא ניתנו מאת ה'. ההיבט השני מצביע עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, שכן הם החמיצו את ההזדמנות להראות שאם סלע דומם מקיים את ציווי בוראו, קל וחומר שעל בני אדם לעשות זאת. אף על פי שהמעילה נעשתה בשגגה ומתוך כוונות טובות, חומרתה נובעת מכך שהתרחשה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ככישלון מנהיגותי פומבי שפגע בכבוד ה' לעיני הציבור כולו.