קרה לכם פעם שהשקעתם המון מאמץ במשהו חשוב, אבל ממש ברגע האחרון לא יכולתם לסיים אותו בעצמכם? זה בערך מה שהרגישו משה ואהרן. אחרי שהם הנהיגו את עם ישראל במסירות כל כך הרבה שנים במדבר, הם לא זכו להיכנס לארץ ישראל. חשוב לדעת שהפטירה שלהם לא הייתה עונש מפחיד או אכזרי, אלא סיום עדין וטבעי של התפקיד שלהם. העונש האמיתי והעצוב היה שהם הפסידו את הזכות להכניס את העם לארץ ולראות את התוצאה של כל העבודה הקשה שלהם.
מדוע זה קרה? בגלל האירוע שבו משה הכה את הסלע במקום לדבר אליו. כאשר ה' אומר להם מְעַלְתֶּם, זה אולי נשמע כמו מילה קשה, אבל משה ואהרן ממש לא התכוונו למרוד. הם פעלו מתוך כוונות טובות ופשוט עשו טעות בשיקול הדעת. אלא שה' מצפה מהאנשים הקרובים אליו להיות זהירים במיוחד, והוא מקפיד איתם אפילו על טעויות קטנות.
הטעות הזו גרמה לכך שהם החמיצו הזדמנות מיוחדת, ולכן נאמר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אותי. תארו לעצמכם מה היה קורה אם משה היה רק מדבר אל הסלע והמים היו יוצאים. כל עם ישראל היה רואה את זה ולומד שיעור עצום: אם סלע דומם, שלא מקבל פרס או עונש, שומע בקול ה' מיד, על אחת כמה וכמה שאנחנו בני האדם צריכים להקשיב לו בשמחה! ברגע שמשה הכה את הסלע, השיעור החשוב הזה התפספס.
בנוסף, המילים בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מזכירות לנו שהאירוע הזה קרה מול כולם. כמנהיגים של העם, כל פעולה של משה ואהרן השפיעה על אנשים אחרים. הם לא היו סתם אנשים פרטיים, ולכן הטעות שלהם מול קהל גדול כל כך הייתה משמעותית וגרמה לעם להפסיד את הלימוד החשוב הזה.