דברים, פרק ל״ב, פסוק מ״ט

ברגעיו האחרונים, ה' מצווה על משה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, פסגה חשופה בעבר הירדן המזרחי המהווה נקודת תפר בין מואב לנחלת שבט גד, ופתוחה גם לעבר מקום קבורת אהרן אחיו. הר זה מכונה גם הַר נְבוֹ על שם העיר הסמוכה, ומיקומו אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ ממחיש כיצד משה מסיים את חייו מחוץ לארץ, אך ניצב ממש ממול ליריחו ומשקיף ישירות אל יעדו. הציווי וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן נועד לאפשר למשה לברך את הארץ, לקדש את אווירה ולמדוד בעיניו את הגבולות הנדרשים להקמת ערי המקלט. חזון זה של הארץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, הקיף לא רק את הכיבוש המיידי אלא את הבטחתה כנחלה קבועה ונצחית לדורות.