דברים, פרק ל״ב, פסוק מ״ט

תארו לעצמכם שאתם עומדים ממש על קו הסיום של מסע ארוך וחשוב, רואים את המטרה מול העיניים, אבל יודעים שאת הצעד האחרון לא תוכלו לעשות. זה בדיוק מה שקורה למשה רבנו. ה׳ מבקש ממנו לעלות אל הַר הָעֲבָרִים, שהוא הר גבוה ובולט שנמצא בעבר הירדן המזרחי וחשוף מכל הכיוונים. ההר הזה נקרא גם הַר נְבוֹ על שם עיר שהייתה קרובה אליו. ה׳ מתאר את המיקום של ההר בצורה מיוחדת ואומר שהוא נמצא אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ. התיאור הכפול הזה ממחיש את המצב של משה: מצד אחד הוא נשאר בארץ מואב, כלומר מחוץ לארץ ישראל, אבל מצד שני הוא עומד ממש על הגבול, ממול לעיר יריחו, כשרק נהר הירדן מפריד ביניהם. כך משה יכול לראות מקרוב את הארץ שלמענה פעל כל חייו. כשה׳ אומר למשה וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, הוא לא מתכוון רק למבט רגיל של פרידה. משה מסתכל על הארץ כדי לברך אותה ואת בני ישראל. לבסוף, ה׳ אומר שהארץ ניתנת לעם ישראל לַאֲחֻזָּה, כלומר לנחלה קבועה שתישאר שלהם לתמיד, גם לדורות הבאים.