יצא לכם פעם לעזור למישהו, לדאוג לו ולתת לו את כל מה שהוא צריך, ובסוף הוא בכלל לא אמר תודה ואפילו שכח אתכם? תארו לעצמכם כמה זה מעציב. זה פחות או יותר מה שקרה בין עם ישראל לה׳. ה׳ דאג לעם שלנו ממש כמו שאבא ואמא דואגים לילד שלהם. המילים צוּר יְלָדְךָ מתארות את ה׳ כמו אבא שיצר אותנו, גידל אותנו, ונתן לנו את התורה הנפלאה וניסים גדולים כדי שנהיה הכי טובים שאפשר.
אבל במקום להכיר תודה, קרה משהו הפוך. המילה תֶּשִׁי פירושה עזיבה ושכחה. העם פשוט שכח את ה׳ בגלל שהם היו עסוקים יותר מדי בדברים נוחים ובתענוגות שלהם. ההסבר ממשיך עם המילים וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. המילה מְחֹלְלֶךָ מתארת את ה׳ ממש כמו אמא שילדה את התינוק שלה במסירות ודואגת לו בכל רגע. זה גורם לנו לחשוב: איך בכלל אפשר לעזוב ולשכוח את מי שיצר אותנו, אוהב אותנו, ושומר עלינו בכל דקה ודקה?