קרה לכם פעם שחבר הבטיח לכם הבטחה, אבל מיד אחר כך שבר אותה ולא עמד במילה שלו? במצב כזה, קשה מאוד להמשיך לעזור לאותו ילד או לסמוך עליו. זה בערך מה שקורה כאן בין ה' לבני ישראל. בשלב הזה, משה רבנו מפסיק לדבר, ואנחנו שומעים ממש את המחשבות של ה'. המילה וַיֹּאמֶר לא מתארת דיבור אל מישהו מסוים, אלא החלטה שה' מקבל בעצמו.
ה' מחליט ואומר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם. זה לא אומר שה' עוזב אותם לגמרי, אלא שהוא לוקח צעד אחורה. הוא מסיר את ההגנה המיוחדת שלו, מפסיק לעשות להם נסים, ונותן להם להתמודד לבד עם התוצאות של המעשים שלהם. ה' מוסיף ואומר אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם, כלומר הוא ממתין ומשקיף מרחוק כדי לראות איך הם יתנהגו כשהוא לא שומר עליהם מקרוב, והאם הם סוף סוף ילמדו את הלקח ויחליטו לחזור אליו ולעשות את הדבר הנכון.
הסיבה שה' עושה זאת היא כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה. בני ישראל מתנהגים בצורה הפכפכה ומבלבלת. כשטוב להם והכל רגוע, הם שוכחים את ה' ועושים מעשים רעים, אבל ברגע שיש להם קצת צרות, הם מיד נזכרים בו וצועקים לעזרה. למרות ההתנהגות הזו, ה' עדיין קורא להם בָּנִים, כי הקשר שלו איתם הוא קשר חזק של אבא וילדים שלעולם לא מתנתק. אבל לצערו, כרגע הם במצב של לֹא אֵמֻן בָּם. פשוט אי אפשר לסמוך עליהם, כי ההבטחות שלהם להיות טובים הן ריקות, והם לא מקיימים את מה שהם מבטיחים.