דברים, פרק ל״ג, פסוק א׳

לאחר דברי התוכחה הקודמים, פונה מנהיג העם במילות נחמה ומשמיע את וְזֹאת הַבְּרָכָה, הממשיכה ומשלימה את ברכותיהם ההיסטוריות של יעקב ובלעם. העובדה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה את העם באהבה וללא טינה, למרות שהיו שותפים לגזירת מותו מחוץ לארץ ישראל, מעידה על מסירותו כרועה נאמן. הוא מכונה אִישׁ הָאֱלֹהִים משום שזוהי נבואה אלוהית מפי שליח ה' שהזדכך מגשמיות, עד למדרגה שבה הוא גוזר וה' מקיים. הברכה מוענקת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שהפכו לאחר קבלת התורה לעם מאוחד הראוי לשפע, כשהמילה "את" באה לכלול עמם גם את השכינה. הפרידה מתרחשת סמוך לִפְנֵי מוֹתוֹ, משום שברגעים אלו נשמתו מתעלה לכוחות עצומים, המאפשרים לו אפילו לעכב את מלאך המוות עד סיום הברכה.