תארו לעצמכם שאתם צריכים להיפרד מאדם שאתם מאוד אוהבים. מה הדבר האחרון שהייתם רוצים להגיד לו? משה רבנו, המנהיג המסור של עם ישראל, עומד לסיים את חייו. למרות שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל, והוא יכול היה להיות עצוב או לכעוס על העם שהיה שותף לכך, הוא לא שומר טינה. הוא שם את הצער האישי שלו בצד, ובוחר להיפרד מהעם במילים חמות של נחמה ואהבה עמוקה.
משה פותח את דבריו במילה וְזֹאת, עם האות ו' בהתחלה, כדי להראות שהוא ממשיך מסורת ארוכה. בדיוק באותה המילה שבה סיים יעקב אבינו לברך את בניו לפני שנים רבות, משה ממשיך ומעניק להם ברכות נפלאות. התורה קוראת לו אִישׁ הָאֱלֹהִים כדי שנבין שזו לא סתם בקשה אישית רגילה, אלא משה הוא נביא ושליח של ה', ולכן הברכות שלו הן נבואה ודאית שבאמת תתקיים.
הוא מברך אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מפני שעכשיו, אחרי שקיבלו את התורה והמצוות, הם מאוחדים ומוכנים לקבל את כל השפע והטוב. כל זה קורה ממש לִפְנֵי מוֹתוֹ. למה הוא חיכה לרגע האחרון? פשוט כי זה הזמן הנכון ביותר להיפרד, ואם הוא לא יעשה זאת עכשיו הוא כבר לא יספיק. אבל יש כאן גם דבר עמוק יותר: רגע לפני שאדם צדיק כל כך עוזב את העולם, הנשמה שלו טהורה ומחוברת מאוד לה', ולכן לברכה שהוא נותן יש כוח עצום וחזק במיוחד להתקיים.