דברים, פרק ל״ג, פסוק ו׳

משה פותח את ברכותיו בראובן הבכור, שהיה הראשון לקבל נחלה בעבר הירדן והחלוץ לפני המחנה בכיבוש הארץ. התפילה יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־יָמֹת משלבת בקשה להגנה פיזית על לוחמי השבט החשופים לסכנות, יחד עם בקשה לכפרה על חטאי העבר כדי שהשבט לא ייכחד וישמור על עולמו הרוחני. סיום הברכה עוסק באנשיו החשובים והגיבורים, וקובע וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, מתוך תקווה שהלוחמים ישובו מן הקרב בדיוק באותו מספר מבלי שייפקד איש. משמעות נוספת לביטוי זה היא הבטחה שראובן יימנה תמיד עם שבטי ישראל, או לחלופין שמילת השלילה נמשכת גם לכאן, ואנשיו יתרבו כל כך עד שלא יהיה ניתן לספור אותם.