היכולת של האדם ליהנות מפירות עמלו ולנהל חיים מאוזנים אינה מובנת מאליה, אלא תלויה בחסד עליון ובהכוונה פנימית.
ברמה הפשוטה, המילים וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ מתייחסות לאדם המנהל חיים סבירים ונורמליים של אכילה ושתייה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, פרשנים רבים רואים בביטוי וְרָאָה טוֹב רובד רוחני ומוסרי. יש המפרשים כי הטוב מתייחס ללימוד תורה וקיום מצוות [רש"י]. גישה נוספת מרחיבה זאת ומסבירה כי מדובר באדם שאופיו נוטה, או שה' נתן בלבו את התבונה, לבחור ולהשתמש בהון שצבר בעמל וביגיעה לצורך עשיית צדקה וחסד [מצודת דוד, צאינה וראינה].
המילה מַתַּת משמעותה מתנה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. היכולת לשמוח ולעשות טוב היא מתנה מאת ה', אשר חקק תכונה זו בטבעו של האדם [מצודת דוד]. יתרה מכך, השמחה עצמה תלויה בעיתוי הנכון בחייו של האדם, כפי שנקבע עבורו במתנת ה' עוד בתחילת בריאתו [אבן עזרא].
השילוב בין הצלחה חומרית לרוחנית מציב אתגר מורכב. אדם הזוכה לשפע גשמי עלול בקלות לבעוט ולהתגאות בעושרו. היכולת להחזיק בעושר חומרי מבלי להשחית את המידות היא דבר קשה מאוד, והיא מתאפשרת רק בזכות עזרת ה', ולכן נכתב כי מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. משום כך, ראוי לאדם לשמוח בעיקר בעשיית המצוות והטוב, ולא בטוב העולם הזה. למעשה, כאשר לאדם יש פחות שפע גשמי, קל לו יותר לשמוח בקיום המצוות ללא הסחות דעת ומכשולים [תעלומות חכמה].