מול תמונת העולם המציגה מסגרת סדורה ומחזוריות קבועה שבה לכל אירוע יש עת וזמן, עולה שאלת התכלית והתועלת שבעשייה האנושית [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלאור התלות המוחלטת של המציאות בזמנים מתחלפים, המאמץ האנושי נראה חסר תוחלת. אדם עשוי לטרוח רבות כדי להשיג דבר שהוא חפץ בו כעת, אך מאחר שרצונות האדם משתנים עם הזמן, ייתכן שמחר הוא ירצה בדיוק את ההפך, ונמצא שעמלו היה לרעתו [מצודת דוד]. יתרה מכך, גם כישרון מקצועי יוצא דופן של אדם במלאכתו אינו מקנה לו הבטחה לעתיד, שכן תמיד עלולה להגיע עת אחרת שתחבל בעמלו, תשחית את הונו ותותיר אותו חסר כל [אבן עזרא, תורה תמימה].
מזווית פילוסופית יותר, המציאות שבה הזמנים קבועים מראש מעוררת קושי מהותי באשר לבחירה החופשית. אם כל המאורעות, ואפילו המעשים הטובים והרעים, כבר נגזרו מראש וניתנו לראייה נבואית טרם התרחשותם, נשאלת השאלה מהו היתרון והטעם לעמול בתורה ובמצוות [תעלומות חכמה].
לצד הפירושים העוסקים בחוסר התוחלת הכללי של האדם, ישנה גישה הממקדת את שאלת הפסוק, מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה, באדם הרשע דווקא. על פי קו חשיבה זה, הפסוק תמה איזה רווח יש לאדם העושה רע ומשקיע בכך את כל עמלו, שהרי בסופו של דבר גם יומו יגיע וכל הישגיו יאבדו כליל [רש"י].