הקיום האנושי עומד לעיתים חסר אונים מול המציאות הפיזית והסופית של החיים, מציאות שבה גורל האדם נדמה זהה לחלוטין לגורל עולם החי. למרות התרבות המרשימה שהאדם יוצר, חכמתו והישגיו, בסופו של דבר עליו להתמודד עם גזר דין המוות המרחף עליו כחלק בלתי נפרד מן הטבע.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' גזר על האדם ועל הבהמה גורל משותף של פגעים ומוות. כשם שהבהמה מסיימת את חייה, כך גם האדם מת, ואינו יכול להפקיע את עצמו מכך [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שלאדם ישנם מאורעות ייחודיים לו, כמו עצבון ועמל, ולבהמה יש מאורעות הנובעים מחוסר דעתה, הרי שבסופו של דבר מִקְרֶה אֶחָד לָהֶם – עצם המוות. יתרה מכך, כל עוד הם חיים, פועם בשניהם כוח חיות בסיסי משותף, ולכן נאמר וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל [מצודת דוד].
המילה וּמוֹתַר משמעותה יתרון, והמילה אָיִן פירושה פשוט "לא יש" [אבן עזרא, מצודת ציון]. במבט שטחי, נראה כי אין לאדם כל עדיפות על פני הבהמה, שכן ברגע המוות כל גדולתו, עושרו והצלחתו יורדים אל הקבר ואינם ניכרים עוד [רש"י, צאינה וראינה]. עם זאת, חכמי המדרש דייקו מלשון הפסוק שלמרות שהכל הבל, ישנו בכל זאת יתרון פיזי ומעשי קל לאדם על פני הבהמה, הקשור בעיקר לכבודו: מבנה גופו המאפשר לו לשבת בנוחות ולשמור על צניעותו, וכן הזכות לזכות בקבורה, בארון ובתכריכים [תורה תמימה].
מול הקריאה הפשוטה המציגה ייאוש וחידלון, ישנם פרשנים המציעים זווית ראייה שונה לחלוטין. גישה אחת גורסת כי דברים אלו אינם מבטאים אמת מוחלטת, אלא משקפים את מחשבותיהם של בני אדם חסרי חכמה. אנשים אלו, בראותם את המוות המשותף, מסיקים בטעות כי אין לאדם כל יתרון או רוחניות מעבר לבהמה [אבן עזרא]. ואכן, מי שבוחר לחיות את חייו מתוך היגררות אחר המקרה בלבד, כדרך הבהמות, עלול למצוא את עצמו באותו סוף עגום, ללא כל השארת הנפש [תעלומות חכמה].
גישה אחרת מתמקדת במילים כִּי הַכֹּל הָבֶל, ומפרשת את המילה כִּי במשמעות של "אם" [מצודת ציון]. כלומר, השוויון בין האדם לבהמה מתקיים רק אם כל מעשיו של האדם הם הבל – אם הוא מקדיש את חייו אך ורק לצבירת קניינים חומריים וגאווה. אך אם הוא עוסק בתורה ובמעשים טובים, יש לו יתרון מובהק והוא אינו כבהמה [מצודת דוד].
ברובד עמוק יותר, האתגר האמיתי המבדיל את האדם מן הבהמה הוא היכולת התודעתית להתבונן על העולם מעבר לפרספקטיבה הצרה של מה שקורה "תחת השמש". ה' אינו דורש מהאדם לזנוח את שאיפותיו או לחפש חידושים רק לשם החידוש, אלא לרומם את הרצונות והמעשים היומיומיים שלו מתוך בחירה אקטיבית, ובכך להתקרב אליו. משימה זו דורשת ענווה, שכן לעיתים קרובות התוצאות של מעשינו אינן תואמות את כוונותינו המקוריות, וההבחנה בין מה שבעל ערך למה שהרסני מתבררת רק זמן רב לאחר מכן [הערות לקהלת].