ההבדל התהומי בין גורל האדם לגורל הבהמה עומד במוקד ההתבוננות הפילוסופית כאן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מִי יוֹדֵעַ אינן מבטאות ספק, אלא מתארות מציאות שבה מעטים מאוד הם האנשים שבאמת מבינים, משכילים או נותנים את דעתם להבדל המהותי שבין רוח האדם לרוח הבהמה [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ההבדל המרכזי מתבטא בכיוון שאליו פונה הרוח לאחר המוות. רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה – נשמת האדם היא נצחית וחשובה, ולאחר המוות היא שבה ועולה אל המקור האלוהי שממנו נחצבה [מצודת דוד, אבן עזרא]. מעבר לחזרתה למקורה, עלייתה של נשמת האדם נועדה כדי לעמוד בדין ולתת חשבון על מעשיה בעולם הזה [רש"י, צאינה וראינה]. לעומת זאת, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ – נפש הבהמה היא שפלה וגשמית, וכאשר הבהמה מתה, רוחה יורדת ושבה אל הארץ שממנה נוצרה, מבלי שעליה לעמוד למשפט או לתת דין וחשבון [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה].
מבחינה לשונית ורעיונית, האות ה"א במילים הָעֹלָה ו-הַיֹּרֶדֶת משמשת כה"א הידיעה המצביעה על עובדה קיימת, ולא כה"א השאלה. שורש ההבדל בין הרוחות נעוץ עוד בבריאת העולם: בעוד שבעלי החיים והצמחים נוצרו מן הארץ והמים ואליהם הם שבים, נשמת האדם נופחה בו ישירות מאת ה', ולכן רק על האדם נאמר בתורה המונח "נשמה", המעיד על נצחיותה [אבן עזרא].
מתוך הקושי להשיג חכמה עמוקה זו של השארת הנפש, בני אדם רבים נוטים לטעות. מכיוון שאינם מבינים את ייעודם הרוחני, הם מרשים לעצמם לחיות בחוסר אכפתיות ולהתנהג כבהמות שאינן מקפידות על מעשיהן [תעלומות חכמה, רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה].
לצד הפירוש המבחין בין אדם לבעלי חיים, קיימת גישה מדרשית הרואה בפסוק אלגוריה להבדל בין בני אדם שונים: רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה רומזת לנשמתם של הצדיקים העולה למרום ונשמרת באוצרות השמיים, ואילו וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה מסמלת את נשמתם של הרשעים, שיורדת מטה אל הגיהינום [תורה תמימה].