מערכת הצדק האלוהית פועלת לעיתים באופן נסתר ומושהה, אך בסופו של דבר כל מעשה ורצון אנושי עומדים למשפט. ה' עתיד לשפוט הן את הצדיק והן את הרשע, גם אם ההבחנה בין מעשה ראוי למעשה הרסני אינה ניכרת מיד, ותוצאות מעשינו מתבררות פעמים רבות רק זמן רב לאחר התרחשותם.
בזיהוי הדמויות, יש המפרשים כי הצדיק מתייחס לאדם תמים שהתפתה ונגרר אחר דעת הרשע, שהוא המסית והמדיח, ושניהם עתידים לתת את הדין [מצודת דוד]. מנגד, גישה מדרשית מצביעה על מציאות מורכבת בעולם הזה, שבה לעיתים צדיק ורשע חולקים גורל זהה ואף מוצאים להורג יחד, או מקרים שבהם הצדיקים נשפטים ונענשים בידי הרשעים [תורה תמימה].
הפרשנים מסכימים כי גם אם הצדק מתעכב ואינו נראה לעין בהווה, יום הפקודה יגיע ובו ה' יבוא חשבון עם האדם וישלם לו על הכל בבת אחת [רש"י, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
על המילים כי עת לכל חפץ, מבארים המפרשים כי המילה חפץ משמעותה רצון [מצודת ציון]. מכאן נלמד שהמשפט האלוהי מתייחס לא רק לפעולה עצמה, אלא ה' מעניש גם על הרצון והתכנון לעשות רע, אף אם המעשה לא יצא אל הפועל בסופו של דבר [מצודת דוד].
התזמון האלוהי מעורר גם שאלת יסוד על הבחירה החופשית: אם נגזר על אדם לסבול עוול ממשפט שקר, מדוע הפוגעים נענשים על כך? התשובה נעוצה בכך שאף אם התוצאה הכללית נגזרה מראש, לאדם עדיין נתונה הבחירה החופשית בנקודת הזמן של המעשה, ועל בחירה זו הוא נשפט [תעלומות חכמה].
לגבי המילה החותמת את הפסוק, שם, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה כי שם מתייחס למועד הפקודה – אותו זמן עתידי שנקבע לכל מעשה כדי להישפט עליו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת כי שם מרמז למקום שלאחר המוות, אל הקבר ואל העולם הבא, שרק בו יתקיים הדין והחשבון האמיתי על מעשי האדם בעולם הזה [אבן עזרא, תורה תמימה].