חיי האדם רצופים בעיסוקים, שאיפות ומטלות המעצבים את קיומו עלי אדמות, מציאות מורכבת שהתווה ה' לבריותיו. שלמה המלך מתבונן על המהות של אותו עסק ועיסוק אנושי ובוחן את תכליתו.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה הָעִנְיָן מתייחסת לעיסוקים, למנהגים ולענייני העולם שבהם בני האדם טרודים [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש מי שמרחיב ומסביר כי מדובר בבחירה החופשית ובדברים שה' מסר לידי האדם כדי שישתמש בהם ויעשה אותם בכל עת שירצה [מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת הגישה הרואה בכך התעסקות בענייני חול, יש המפרשים כי הָעִנְיָן הוא דווקא לימוד התורה וקיום המצוות, ואין כל קושי בדבר שה' ציווה לעסוק בו [תעלומות חכמה].
גישה נוספת רואה בעניינו המרכזי של האדם את המרדף אחר הממון והרכוש. הרצון לצבור עושר הוא טבע אנושי עמוק, שכן אדם אינו מסתלק מן העולם כשחצי תאוותו בידו, ומי שיש לו מאה מבקש מאתיים. רדיפה אינסופית זו עלולה להוביל לחטא החמור ביותר, שהוא הגזל [תורה תמימה].
באשר למילה לַעֲנוֹת, הדעות נחלקות למספר כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה מפרשת מילה זו מלשון התנהגות, עיסוק ויגיעה. כלומר, ה' נתן לאדם את ענייני העולם כדי שיתעסק ויתעניין בהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, תעלומות חכמה].
הגישה השנייה קושרת את המילה לעינוי וייסורים. ה' מסר לאדם את השליטה במעשיו, אך מכיוון שבני האדם נוטים לעשות דברים שלא בזמנם הראוי, אותו עיסוק עצמו הופך עבורם למקור של סבל ועינוי. אילו היו פועלים ומשתמשים בענייני העולם בעיתוי הנכון, הדבר היה מביא להם תועלת ולא צער [מצודת דוד, מצודת ציון].
גישה שלישית מעניקה למילה משמעות כפולה של קבלת מענה ושל עדות, בהתאם לאופן שבו האדם משתמש בכספו. אם האדם זוכה ועושה מממונו מצוות, הוא מתפלל אל ה' ונענה. אך אם אינו נוהג כך, הכסף עצמו "עונה בו", כלומר מעיד נגדו והופך לקטגור המאשים אותו בדין [תורה תמימה].