הטרגדיה הגדולה של החברה האנושית מתגלה לעיתים דווקא במקומות שאמורים להיות המעוז של האמת והמוסר. האכזבה העמוקה ביותר מתרחשת כאשר המוסדות שנועדו להגן על החלש ולהשליט צדק, הופכים בעצמם למוקדים של שחיתות ורוע.
הביטוי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מכוון למציאות של העולם הזה שאנו חיים בו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט וכן מְקוֹם הַצֶּדֶק הם המרחבים המוכנים והמיועדים לשבת בהם כדי לשפוט בין אדם לחברו [מצודת דוד]. יש המציינים כי כפילות המילים בפסוק היא תופעה סגנונית נפוצה בנבואה, החוזרת על אותו רעיון במילים שונות כדי לחזקו [אבן עזרא]. מבחינה לשונית, המילה הָרָשַׁע בסוף הפסוק היא למעשה שם דבר הזהה במשמעותו למילה הָרֶשַׁע, והניקוד השתנה רק בשל מיקומה בסוף הפסוק [רש"י].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את קלקול מערכות החוק והשלטון.
בניגוד לציפייה, מערכת המשפט עלולה להפוך לרשע ממוסד, עד שלא נותר לאדם מקום מבטחים להימלט אליו [ביאור שטיינזלץ]. אנשי בליעל חודרים אל מקומות הישיבה של הצדיקים כדי לרקום תחבולות ולהסית את הציבור [מצודת דוד], והדבר בא לידי ביטוי מעשי כאשר שופטים מעוותים את הדין לחלוטין – מרשיעים את הזכאי ומזכים את החייב [תעלומות חכמה, אלשיך].
לעומת הפירוש הכללי, ישנה גישה הרואה בפסוק חזון היסטורי ונבואי ספציפי על קורות עם ישראל [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה]. לפי גישה זו, מקום המשפט רומז ללשכת הגזית ולסנהדרין בירושלים. מקום זה, שהיה מלא במשפט צדק, הושחת כאשר שופטיו החלו לקחת שוחד. כעונש על כך, הגיעו שרי בבל ונבוכדנצר, ישבו באותו מקום ממש, ודנו את ישראל בייסורים קשים. ההיסטוריה מלמדת שמקומות של התעלות הפכו לא פעם לזירות של חטא: בירושלים נרצחו נביאים, בהר סיני נעשה עגל הזהב, ובשיטים חטאו בני ישראל בזנות [תורה תמימה].
מציאות זו, שבה הרשע שולט במקום הצדק, מעוררת קושי אמוני כבד, שכן היא נראית כמורה על סילוק ההשגחה האלוהית חלילה [תעלומות חכמה]. אולם, הפרשנים מסבירים כי הצדק האלוהי פועל גם מבעד לקלקול האנושי. כאשר אדם מצליח לחמוק ממשפט בשר ודם, ידו של ה' משיגה אותו והוא נענש בידי שמים [תורה תמימה]. יתרה מכך, עצם קיומם של שופטים מושחתים אינו מקרי; כאשר בני הדור מקלקלים את דרכיהם, מאבדים את צלם האנוש שבהם ומתנהגים כבהמות הרואות רק את העולם החומרי, ה' ממנה עליהם מנהיגים ושופטים מקולקלים כמותם, המשקפים את הרמה המוסרית הירודה של החברה כולה [אלשיך].