מעגלי החיים מורכבים מתנועה מתמדת בין פירוק לבנייה, ובין קרבה לריחוק. גם הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר, בין אם הן פיזיות או רגשיות, כפופות לתזמון מדויק ולנסיבות משתנות.
החלק הראשון עוסק בפעולות חומריות. ברמה המעשית, לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים משמעו סילוק אבנים המהוות מטרד או מכשול בבית, בעוד שהמושג כְּנוֹס מבטא איסוף וקיבוץ [מצודת ציון], כלומר הבאת האבנים חזרה כאשר יש בהן צורך לשם בנייה [אבן עזרא, מצודת דוד].
מעבר לרובד הפיזי, הפרשנים מציעים קריאות סמליות. גישה אחת רואה באבנים משל לגדרות וסייגים במערכת היחסים הזוגית. השלכת האבנים מסמלת את הסרת ההרחקות בזמן טהרת האישה, ואילו כינוס האבנים מתייחס להצבת גדרות של ריחוק בזמן טומאתה, כדי להימנע מעבירה [תורה תמימה].
ברובד הלאומי וההיסטורי, האבנים מייצגות את עם ישראל ואת בית המקדש. השלכת האבנים מסמלת את חורבן הבית ופיזור בחורי ישראל בגלות, ואילו כינוס האבנים מתאר את תהליך הגאולה, קיבוץ הגלויות ויסוד הבניין מחדש [רש"י, תורה תמימה, תעלומות חכמה].
החלק השני עובר מהחומר אל הרגש והקשר האנושי. הפעולה לַחֲבוֹק מתארת את הקפת הגוף בזרועות מתוך אהבה [מצודת ציון]. ברובד הטבעי, התשוקה האנושית כפופה לזמן; יש עת לרדוף אחר האהבה ולהתקרב, ויש נסיבות שבהן נדרש אדם לִרְחֹק מֵחַבֵּק ולהימנע מקרבה פיזית זו [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש האישי והזוגי, ישנה התייחסות חברתית ומוסרית לפעולת החיבוק, לפיה יש להתקרב ולחבק חברה של צדיקים, ומנגד להתרחק במופגן מחברתם של רשעים [תורה תמימה].
ברובד העמוק ביותר, החיבוק והריחוק משקפים את מערכת היחסים בין ה' לעמו. העת לחבוק היא שעת הרצון שבה ה' מקרב את ישראל ודבק בהם, ואילו העת לרחוק מסמלת את זמני ההסתר והגלות שבהם ה' מרחיק את העם מעליו [רש"י, תורה תמימה, תעלומות חכמה].