יצא לכם פעם להסתכל על חיה בטבע, אולי כלב או ציפור, ולשאול את עצמכם במה אנחנו בעצם שונים מהם? הרי מבחינה גופנית, ה׳ ברא אותנו בצורה די דומה. גם אנחנו וגם בעלי החיים צריכים לאכול, לנשום, ובסופו של דבר כולנו גם מסיימים את חיינו בעולם הזה. לכן נאמר שיש מִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כלומר סוף משותף. בנוסף, כל עוד אנחנו חיים, פועם בכולנו אותו כוח חיים בסיסי, ולכן כתוב וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל.
במבט ראשון, זה אולי נשמע קצת מוזר. המילה וּמוֹתַר פירושה יתרון, והמילה אָיִן פירושה פשוט לא יש. אז האם באמת אין לאדם שום יתרון על פני הבהמה?
התשובה מסתתרת במילים כִּי הַכֹּל הָבֶל. המילה "כי" יכולה לשמש גם במובן של המילה "אם". כלומר, אנחנו נהיה בדיוק כמו בעלי החיים רק אם נבחר להעביר את החיים שלנו סתם כך, ברדיפה אחרי דברים חומריים וחסרי משמעות שהם "הבל". אבל, ברגע שאנחנו בוחרים לעשות מעשים טובים, ללמוד תורה ולהתנהג בענווה, אנחנו הופכים למשהו אחר לגמרי. הבחירה שלנו לעשות טוב היא זו שמבדילה אותנו מן החיות ונותנת לנו יתרון מיוחד וגדול.