קהלת, פרק ד׳, פסוק א׳

ההתבוננות החוזרת במציאות, וְשַׁבְתִּי, מציגה תמונה עגומה שבה החזקים רומסים את החלשים. בעולם הזה, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, חיים הָעֲשֻׁקִים הסובלים מעוולות ושחיתות, בעוד שהעושקים פועלים באלימות ולא על פי צדק, ולכן וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ. למרות דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, החזרה על הקביעה וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם מדגישה שזעקותיהם אינן מועילות ואין מי שיושיע אותם, גם כאשר לשופטים יש כוח להציל והם נמנעים מכך. למרות מראית העין שלפיה לעושקים יש עוצמה, יש המפרשים שאין בידם כוח אמיתי, ומתוך העדרו של מנחם בהווה נלמד שבעתיד ה' בעצמו ינחם את הסובלים.