קהלת, פרק ט׳, פסוק ו׳

המעבר אל המוות מביא לקץ מוחלט של כל הרגשות והקשרים האנושיים, כך שגַּם אַהֲבָתָם, גַּם־שִׂנְאָתָם וגַּם־קִנְאָתָם של המתים כְּבָר אָבָדָה ונמוגה. בעוד שיש הרואים בכך תיאור של רגשות טבעיים שפגו, אחרים מסבירים שלאחר המוות כבר מאוחר מדי להשתמש בתחושות אלו לטובה, כמו לאהוב דעת או לקנא לכבוד ה'. תיאור זה עשוי לכוון גם ספציפית לרשעים שאהבו דברי הבל ושנאו את התורה, כך שוְחֵלֶק אֵין־לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בשני מישורים. בעולם הארצי הם מנותקים לחלוטין מכֹּל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, ובעולם הרוחני אין להם חלק לעולם הבא ואף זכויות ילדיהם לא יועילו לכפר עליהם. האמונה כי המוות הוא סוף מוחלט היא תפיסתם של הרשעים שמובילה לייאוש, והתיקון לה הוא הידיעה כי ה' חפץ במעשים טובים ובתורה ויעניק עליהם שכר עתידי.